בפרשת תרומה מצווה ה' את בני ישראל לבנות מקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה 8). ציווי זה תמוה מאוד – הייתכן שאלוהים זקוק למקום מסוים כדי לשכון בו?

 ברור, שאין לחשוב שהאל יכול להצטמצם בין ארבעת הקירות של המשכן או המקדש, כפי שהביע זאת הנביא ישעיהו בשמו של ה': "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי? וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?" (ישעיהו ס"ו 1), יהיה זה אירוני מאוד, לייחד לאלוהים מקום מסוים ביקום, כאשר הוא בעצמו, ברא את השמים ואת הארץ וכל אשר בם.

גם שלמה המלך, לאחר שסיים את בניית המקדש, התייחס לנושא זה:   "כִּי, הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי?" (מלכים א' ח' 27). תמיהה זו אינה מצטמצמת בציווי בניית המקדש בלבד, אלא מתעוררת גם בשאלת טעמי הקורבנות ומשמעותם הסמלית של כלי המקדש.

הסבר לתמיהות אלה ניתן לקבל על פי השקפתו של הרמב"ם, המסביר, שכל מטרת בניית המקדש והפולחן הדתי בו, ניתנו כדי להרחיק את עם ישראל מן האלילות, ומן הדעות הנפסדות של העבודה הזרה: "והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילין בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים, להשתחוות להם ולקטר לפניהם" (מורה נבוכים, חלק ג', ל"ב). מאחר וזו הייתה הדרך המקובלת הנורמטיבית בעולם, לעבוד את האל באמצעות הקרבת קורבנות במקום מסוים, (היכל, מקדש), ומאחר ועם ישראל עדיין לא הגיע לדרגה בה יוכל להאמין באלוהות מופשטת לחלוטין, לכן, אומר הרמב"ם, לא דרש אלוהים מעם ישראל: "להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהיה נוטה תמיד למורגל" (שם).

לפי זה, סבור הרמב"ם, שציווי בניית המקדש ניתן לאחר חטא העגל, שחשף את חולשתם של בני ישראל וחוסר יכולתם להתמודד עם האמונה המופשטת באלוהים. על רקע זה יש להבין את ציווי בניית המקדש והפולחן המורכב והמפורט של הקרבת הקורבנות.

השקפתו זו של הרמב"ם לפיה לכאורה המקדש אינו אידיאל אלא כורח והתחשבות במציאות, עמדה בפני ביקורתו הנוקבת של פרשן המקרא – הרמב"ן, שראה בבניית המקדש את שיא הרוממות ופסגת ההצלחה של העם, שהייתה לדעתו המטרה העליונה של יציאת מצרים, כפי שנאמר בשירת הים: " תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ   מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ, ה' כּוֹנְנוּ  יָדֶיךָ " (שמות ט"ו, 17). בניגוד להרמב"ם, סבור הרמב"ן שציווי בניית המקדש היה לפני חטא העגל, בדיוק כמו סדר הפרשות במקרא, ועל כן בניית המקדש היא מצווה מלכתחילה ולא בדיעבד, בעקבות חולשתם של בני ישראל, והצורך שלהם להמחיש את האלוהות.

 בניית המקדש והפולחן הדתי בו , אף שהתאימו מן הבחינה החיצונית למנהגי התקופה כפי שרווחו בקרב העמים האליליים, היו למעשה שונים תכלית שינוי מן המחשבה והתפישה של העולם האלילי כפי שהטיב לבטא זאת י' קאופמן: "באידיאה הישראלית גלום היה שינוי ערכים דתי יסודי כנגד העולם האלילי. האידיאה הזאת ביטלה את הפולחן כערך מוחלט ועליון כמו שמעריכה אותו האלילות. באלילות יש לפולחן ערך על – אלוהי בו תלוי גורל האלוהות. הקורבן הוא טבור העולם, הוא גורל האלים והוא חג חייהם של האלים עצמם, ואילו לפי האמונה המקראית אין לפולחן שום ערך על – אלוהי ואין גורל האל תלוי בו משום בחינה. תורת הפולחן הישראלית אינה אלא מצוה אלוהית. אין לאל צורך בה, היא רק מתנת קודש לאדם כאמצעי לקדש את שמו של האל" (י. קאופמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שלישי, ספר ראשון, עמ' 80).

המקדש לפי זה, נחוץ לקיום הקשר בין העם לה'. הוא לא ישמש חלילה כדירה ממשית למשכן האל אלא כמקום להשראת כבוד ה' – השכינה, כמו שגוף האדם הפיזי משמש כמשכן ודירה לנשמת האדם הרוחנית. לכן עם תום מלאכת המשכן  נאמר: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". כבוד ה' הוא שמילא את חלל המשכן, ולא מציאותו הגשמית, ובכך סימל כבוד ה' את מציאותו של ה' והשראת שכינתו במשכן.  

לפיכך, שימש המקדש כאמצעי מוחשי בלבד, שסימל את מציאות ה', השוכן בתוך בני ישראל, כפי שאכן מודגש בפסוק " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם " ולא בתוכו. לכן, לא המקדש ולא מעשי הפולחן שנעשים בו יכולים לשמש תחליף לאמונה בה' ולקיום מצוותיו.