פרשת תצווה פותחת במצוות הדלקת נרות במקדש, שמטרתה "להיות נר דולק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים" (ספר החינוך מ"ז). מצווה זו מתקיימת לעד, על פי הכתוב: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם", נעשית מערב עד בוקר, ואף דוחה את השבת. "ההדגשה המיוחדת של הציווי למשה – "וְאַתָּה תְּצַוֶּה!" מראה שאין מדובר כאן במצווה  זמנית, לשעתה, ככל המצוות השייכות למשכן, אלא בצוואה לשעת מעשה, ולדורות.

מה משמעותה של הדלקת הנרות במקדש, וכיצד התקיימה מצווה זו לדורות?

תשובות רבות נתנו במדרשי חז"ל ועל ידי פרשני המקרא, להלן כמה משמעויות:

" כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר " (משלי ו', 23) – אור הנר מסמל את התורה וקיום מצוותיה – הם הנרות המאירים לאדם את צעדיו ומשמשים לו כמורה דרך. משמעות זו מעשית מאוד ונכונה גם בהקשר לכל תורה, חכמה והשכלה. לפיכך מסמלת המנורה את העושר הרוחני, החכמה והמדע.

"נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ 27), שבעת הנרות  מסמלים את רוחו של האדם, המתבטאת בשבע החכמות,  כי מצווה זו פועלת ומתמקדת בהשפעת האור על נפש האדם, ובכך מזככת, מאצילה ומרוממת את רוחו.

משמעות מעשית ומעניינת ניתן לראות בעוצמה המיוחדת של אור הנר, הנר הדקיק, היכול להדליק בשלהבתו הזעירה נרות רבים ללא הגבלה במספרם, מבלי שיחסר משהו מכוח אורו. לכן מסמל הנר לא רק את התועלת המעשית והרוחנית, לאדם הלומד ומקיים מצוות. אלא גם את התועלת הרבה שמביא הנר, לכל הנהנים מאורו באופן ישיר, ובעיקר, שניתן להדליק נרות אחרים ממנו, המפיצים אף הם אור ומדליקים נרות אחרים. כזה הוא גם כוחה של התורה המאירה ומדליקה את הלבבות בכוח בלתי נלאה.

מצווה זו אכן התקיימה לשעתה ולדורות, כפי שנראה להלן:

בתקופת המשכן, המנורה הייתה עשויה מקשה אחת מזהב טהור, והיו לה שבעה קנים. הקנה האמצעי היה עיקרה של המנורה, וששת הקנים האחרים יצאו מצדדיו, שלושה מכל צד. כל קנה היה מקושט ב –  "שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים, בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח " (שמות כה 33), היינו, גביעים בדמות תפרחת השקד.

 בתקופת בית ראשון, במקדש שבנה שלמה,  הוצבו עשר מנורות עשויות זהב סגור משני צדי המנורה המרכזית, שנעשתה עוד בימי המשכן: " וְאֶת הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאל, לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר" (מלכים א' ז' 49).

בתקופת בית שני, ראה הנביא זכריה בחזונו – "וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ…"  (זכריה ד' 2). מנורה זו שחזה זכריה, נעשתה כנראה על ידי זרובבל  " אך אנטיוכוס הרביעי שדד אותה ב-169 לפנה"ס, והחשמונאים התקינו מנורה חדשה במקומה" (אנצ' העברית, ערך מנורה, עמ' 1010). זכריה ראה במנורה, סמל לעליונות הרוח על החומר: " לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת" (שם, 6). בהשראת הנביא זכריה קיבלה המנורה משמעות משיחית לעתיד לבוא.

מצוות הדלקת הנרות לא פסקה לאחר חורבן שני בתי המקדש, אלא ממשיכה היא להאיר ב "מקדשי מעט ", בכל בתי הכנסת ובתי המדרש וכן בלילות של שבתות ומועדים ובמעמדים חגיגיים בחיי הפרט והכלל: "אף על פי שחרב המקדש ובטלו הנרות הרי בתי כנסיות ובתי מדרשות שמדליקים בהן והן נקראים ׳מקדש מעט"  (מדרש הגדול, ויקרא ו 2).

מנורת שבעת הקנים, הפכה למוטיב הנפוץ והאופייני ביותר באומנות היהודית העתיקה, וכסמל העיקרי ליהדות בעולם היהודי, בארץ ישראל ובתפוצות. ובתור שכזו,  מתקיימת מצווה זו לדורות .

לאחר חורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לספירה), הונצחה המנורה בשער טיטוס ברומא ובכך הפכה לסמל של יהודה הכבושה. הצבא הרומי האדיר ערך תהלוכת ניצחון שבה נשא ברמה את כלי המקדש, ביניהם המנורה, אל רומא. מאז מהווה המנורה סמל לחורבן מחד גיסא, וסמל עיקרי של העם היהודי מאידך גיסא. עם עליית הנצרות הוצבה המנורה בת שבעת הקנים כסמל יהודי מרכזי אל מול הצלב הנוצרי.

הפיכת המנורה לסמל יהודי בתקופת הגלות קשורה כמובן למשמעותה של המנורה במקדש ולמשמעות האור ביהדות, שהתבטא בשבתות ובחגים, וביתר שאת – בחג החנוכה, חג האורים.

 נצחיותה של המנורה לשעתה ולדורות נקבעה בי"ב בשבט תש"ט, כאשר עוצבה בדומה למנורת שער טיטוס, כסמל מדינת ישראל כדי לסמל  את גאולת העם בדורנו. המנורה המוקפת משני צדדיה, בענפי זית, נבחרה לעמוד במרכז סמל המדינה, כדי לבטא את עצמאותה המחודשת.