ברית המילה היא המצווה הראשונה בפרשת תזריע: "וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ " (ויקרא י"ב 3). מצווה זו נזכרת לראשונה, כאות ברית, בין ה' לאברהם ולזרעו לדורות: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ, הִמּוֹל לָכֶם, כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (בראשית י"ז, 10). לפי זה חובה על כל יהודי למול כל זכר ביום השמיני ללידתו, והעובר על מצווה זו – עונשו כרת.

 בעקבות הברית בין אלוהים לאברהם, נהגה מילת הערלה אצל שבטי העברים, כבר לפני מתן תורה. משום כך, סרבו בני יעקוב לתת לאישה את אחותם, לשכם בן חמור, בטענה: " לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹותֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה, כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ" (שם ל"ד 14). לפי זה, התחתנו שבטי ישראל רק לאנשים נימולים כפי שטרחו בני יעקוב להסביר: "אַךְ בְּזֹאת, נֵאוֹת לָכֶם  אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם, וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ" (שם).

יש לציין שרק לאנשים נימולים מותר לחגוג את חג החרות הלאומי של עם ישראל, כי להם בלבד, הותר ליטול חלק בקורבן הפסח: " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ, וְכָל-עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ " (שמות י"ב 48).

 בני ישראל הקפידו לקיים את מצוות המילה אף בתקופת השעבוד הקשה במצרים, חרף הגזרות הקשות של פרעה, ובהן הפקודה הנוראה  של פרעה להמית את הבנים: " וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת, תְּחַיּוּן" (שמות א 22),

לכן נראה, כי כל יוצאי מצרים היו נימולים, כפי שציינו הכתובים: " כִּי-מֻלִים הָיוּ, כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים" (יהושוע ה 5),

 בכל תקופת המדבר, לאחר יציאת מצרים, לא מלו בני ישראל את בניהם בגלל קשיי הדרך – "וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ" (שם) אך ערב כניסתם של בני ישראל לארץ כנען, ביצע יהושע לכל העם מילה המונית, ובתום קיום המצווה הדגיש הכתוב: " הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם, מֵעֲלֵיכֶם " (יהושע ה 9)     

בני ישראל דבקו במצוות המילה, בכל הדורות, למרות הקשיים והסכנות וחרף האיסורים והגזירות שהוטלו עליהם, תחילה על ידי היוונים בגזירות אנטיוכוס, ואחר כך על ידי הרומאים לאחר כישלון מרד בר – כוכבא. דומה כי מכל המצוות, המובנות והלא מובנות, עמדה מצווה זו דווקא, בכל המבחנים ועדיין מהווה סימן היכר מובהק לכל היהודים בעולם, דתיים ולא דתיים כאחד.

מה משמעותה של מצווה זו ומהו סוד קיומה?

 חז"ל הציעו מספר פירושים להבנת מצוות המילה ומשמעותה. יש שראו בסילוק הערלה פעולה היגיינית – רפואית: "ומילה בזמנה בלי ספק מצילה מכל נגע ומחלות" (בעל העקדה, פרשת לך לך). הסבר זה נדחה, כי אין בו כדי להסביר כיצד מהווה המילה אות ברית, בהקשר לאיבר הפוריות: "ואמרו בטעם המילה ששם זיכרון באיבר התאווה רב המהומה והחטא לבל ישתמשו בו רק (אלא) במצווה ובמותר" (רמב"ן, בראשית י"ז, 9).

לפיכך, המילה משמשת לאות וזיכרון שיש לרסן את התאווה והתשוקה ולתעל אותה לקיום הזרע, לפריה ורבייה, במסגרת הנישואים. הסבר זה מתאים ליחיד, בתחום הפרט, אך הרמב"ם נותן הסבר נוסף בתחום הלאומי: "והוא שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם מאמיני ייחוד ה' אות אחד גשמי שיקבצם ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם" (מורה נבוכים ג', מ"ט).

 מצוות המילה, מסמנת את ההשתייכות הלאומית לעם ה'.  כי מצווה זו ניתן לקיים מתוך אמונה כנה ואמתית בלבד: "כי אין זה שרט בשוק או כוויה בזרוע, אבל עניין שיהיה קשה מאוד מאוד" (שם). המילה, אם כן, היא מבחן קבלה המאחד את כל המאמינים בעם ישראל. היא מהווה חותם, כפי שנאמר בברכת המזון: "ועל בריתך שחתמת בבשרנו".

כדי להבטיח את הישמרותו של החותם, נקבע חותם זה, במקום מוצנע המסמל גם את אופייה האישי של הברית. לכן הפליגו חז"ל בערכה של מצווה זו: "שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו" (נדרים ל"א, ע"א). והדגישו את חשיבותה הרבה של המצווה: ש- "מקיימת את העולם ושקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (שם ל"ב, ע"ב).

קיומה של מצוות המילה הועמד במאה ה-19 בקשה שבמבחנים. הענקת האמנסיפציה עוררה תקוות לביטול שנאת היהודים ופתחה שערים להשתלבותם בכל תחומי החברה והתרבות. קיצוני תנועת הרפורמה באירופה ראו במצוות המילה מנהג ברברי, אכזרי ומיושן, העומד כמכשול עיקרי בדרך השתלבות היהודים בסביבתם. אך למרות המלחמה נגד קיום המצווה, צידד רוב העם, בכל תפוצות הגולה, לרבות מערב אירופה, בקיום המצווה.

כיצד ניתן להסביר תופעה מיוחדת זו?

הייתכן כי יהודים "חופשיים", שסילקו מעליהם את כל מאפייני הזהות היהודית, יקפידו על קיום מצוות המילה מרצונם?

 אכן כן. מסתבר כי: "האב המכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו רואה את עצמו לא כמקיים מצוות בוראו בלבד, אלא יחד עם זה כמקושר עם רבבות אחיו, שחותם ברית קודש נחתם בהם ועם הדורות שעברו זה יותר משלושת אלפים שנה ואפילו "החופשיים" שבתוכנו אינם רוצים להוציא את עצמם מכלל ישראל" (יצחק היינמן, טעמי המצוות, עמ' 142).

לאחרונה נפוצה המילה בארצות המערב מטעמים היגייניים ורפואיים. הרחקת הערלה מונעת דלקות הגורמות לנמק ולהפרעות בשתן. מחקרים הצביעו על נדירות סרטן צוואר הרחם וסרטן איבר המין הזכרי בקרב יהודים, כנראה הודות למצוות המילה.

תועלתה המוכחת של מצוות המילה למניעת מחלות, תקל בוודאי על קיום המצווה, אך תמיד יש לזכור את תועלתה לפרט ולאומה. לפרט – כאות המזכיר לאדם את חובותיו לבוראו בשימוש נכון ומותר בכוחות ההפריה שהוענקו לו על ידי בוראו, ולאומה – כאות מאחד החקוק בבשר כל אישי האומה הנושאים את חותם האל.