האיסור החד משמעי על הכוהנים לשתות יין: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא י' 8-9). נקרא בפרשת שמיני לאחר חג הפסח, שבו משמש היין בתפקיד מרכזי – בקידוש היום, ובליל הסדר בשתיית ארבע כוסות של גאולה.

גם בחג הפורים חייבו חז"ל להשתכר ביין: "חייב אדם לבסומי (להשתכר) בפוריא (בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז' ע"ב). וזאת  משום שנס החג קשור ביין ובמשתה: "וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב, כְּיַד הַמֶּלֶךְ, וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ, עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת, כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ"(אסתר א' 8-9)ולכן, אף שהאיסור המקראי מוגבל אמנם לכוהנים, בזמן ובמקום מוגדרים בלבד, איסור זה תמוה מאוד.  

עיון במקרא מגלה יחס של שניות לשתיית יין. מצד אחד – יחס שלילי עד כדי סלידה ותיעוב, ומצד שני – יחס חיובי עד כדי שבח והלל, כפי שנראה להלן:

משקה חשוב זה, היין, היה ידוע במזרח כבר בראשית התקופה ההיסטורית. נח, היה הראשון שנטע כרם מיד לאחר המבול. שתיית היין עזרה לו לבטח להשכיח את תוצאותיו הקשות של המבול אף שנראה כי נסחף מדיי: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט' 21). נח שתה לשכרה, התגלגל במערומיו באוהל  והתגלה במצב מביך זה לעיני בנו חם,  שרץ לספר לשני אחיו.

מספר דורות לאחר מכן, לאחר הפיכת סדום ועמורה, נתקפו בנות לוט בחרדה. האסון הנורא שחוו הביא אותן להכרה, שחרב עליהן עולמן. עם חורבנו של העולם המוכר, היה ברור להן שרק הן ואביהן שרדו את החורבן – "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ" ולכן, מתוך רגש אחריות להבטחת המשך המין האנושי החליטו: "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע " (בראשית י"ט 32), ואכן כך הן עשו.

 בסיפור מקראי זה ובסיפור על נח, הדגיש המקרא את הקשר בין שתיית יין לבין מתירנות מינית וגילוי עריות. ובכך הביע המקרא בעקיפין את דעתו  על השפעתו המשחיתה של היין על התנהגותו של האדם. עמדה זו של המקרא באה לידי ביטוי גלוי בהמלצות ובעצות של מחבר ספר משלי: " אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ-יָיִן  וּלְרוֹזְנִים, אי שֵׁכָר,  פֶּן-יִשְׁתֶּה, וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה, דִּין כָּל-בְּנֵי-עֹנִי. תְּנוּ-שֵׁכָר לְאוֹבֵד, וְיַיִן, לְמָרֵי נָפֶשׁ.  יִשְׁתֶּה, וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ    וַעֲמָלוֹ, לֹא יִזְכָּר-עוֹד " (משלי ל"א, 4-5). לפי זה, יש ליין השפעה הרסנית על המנהיגות עד כדי כך שמלכים ורוזנים, לאחר שתייה לשוכרה, משנים לרעה את החוקים ומעוותים את הדין לרעת העניים. לעומת זאת, יש השפעה שלילית אך מרגיעה, לשתיית היין על החלשים ועל המיואשים בחברה –  שתיית היין משכיחה מהם לזמן מה, את מצבם החמור.  

כאמור, מייחס המקרא ליין ולשתייתו גם שבח והלל. הגפן המגדלת ענבים היא אחד מסימני השפע הכלכלי: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א', ה', 5). הגפן היא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והתירוש המופק ממנה כלול ברשימת המוצרים שבהם מתברך עם ישראל: "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך … " (דברים ז', 13).

 גם במחשבת חכמים ובמסורת חז"ל תופס היין מקום מרכזי בכל הקשור לברכה ולקדושה. ייחודו של היין בא לידי ביטוי בברכה המיוחדת לו מכל המשקים: "בורא פרי הגפן". כמו כן נקבעו מועדים קבועים לשתיית היין – לקידוש בשבת ובכל המועדים, ארבע הכוסות בפסח, שתיית יין בפורים "עד דלא ידע", בטקס החתונה, בשבע הברכות, בברית המילה ולמעשה בכל סעודה חגיגית ומשמעותית בחיי האדם והעם. חז"ל קובעים באופן כללי כי אין שמחה אמתית אלא ביין, ובכל הפעמים שמוזכר במקרא החיוב לשמוח בחגים, הכוונה לשמחה הנובעת משתיית יין שנאמר: "ויין ישמח לבב אנוש".

 חשיבותו של היין כה רבה עד כי התורה עצמה נמשלה ליין: "מה היין משמח את הלב כך דברי תורה, מה היין אי אפשר לו להתקיים לא בכלי כסף ולא בכלי זהב אלא בירוד שבכלים, בכלי חרס, כך דברי תורה אין מתקיימים במי שהוא בעיניו ככלי כסף וככלי זהב (גאוותן), אלא במי שהוא בעיניו כירוד שבכלים (צנוע ועניו)" (ספרי, דברים מ"ח).

כיצד, אם כן, יש להבין את השניות הזאת ביחס לשתיית היין? ובמה קשור עניין זה למותם של בני אהרן הכוהנים?

 מתברר כי למעשה אין כל סתירה בשניות זו של המקרא ביחס לשתיית היין, אלא הצבעה על שני הקצוות, מתוך כוונה להגיע אל המיזוג ואל הפשרה. המידה הראויה והאיזון הנכון בין השתייה לבין ההתרחקות ממנה הם דרך המלך שבה חז"ל ממליצים לדבוק. על כן, ייתכן אפוא כי האיסור על הכוהנים לשתות יין הוא המסר העולה ממותם של בני אהרן, אשר רצונם העז להעפיל אל על ולדבוק בבורא יצא מכלל שליטה והתבטא בהתלהבות ובאקסטזה דתית לא מרוסנת. מצב זה של שכרות חושים הביא למותם.

לכן, עבודת האלוהים כמו שתיית היין, חייבת להיות מתונה, תחת שליטה וריסון. תכליתה אינה פורקן, כי אם קבלת עול תורה ומצוות. יש לזכור כי שתיית היין אינה אלא אמצעי וכלי ביטוי להוציא את השמחה האמתית מן הכוח אל הפועל. שתיית היין כשלעצמה אינה יכולה להיות הסיבה העיקרית לשמחה.