סיפורן של המיילדות המסרבות למלא פקודותיו של המלך המצרי, מאיר כמגדלור את חשכת התקופה הנוראה של שעבוד מצרים: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים" (בראשית א 18). מי היו המיילדות? מה היה המניע שלהן? ומה ניתן ללמוד ממעשה זה?

נראה כי המיילדות היו מצריות: "ולא היו עבריות כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו וולדיהן? אבל היו מצריות מיילדות את העבריות … כמו שאמר בילדכן את העבריות" (אברבנאל, שם, 15). פרעה, שרצה להמית את הזכרים של עם ישראל בסתר, גילה את תכניתו למיילדות המצריות, משום שסמך על נאמנותן ועל הרגש הלאומי שלהן. אך מסתבר כי מיילדות אלו יראו את האלוהים. אין הכוונה שהמיילדות המצריות האמינו באלוהי ישראל, שהרי טרם נודע ה' לעם ישראל, כמו שאמר ה' למשה: "וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות, ו, 3). נשים צדיקות אלו סרבו למלא פקודה בלתי מוסרית בעליל, כי היו חדורות אמונה גדולה בייעודן המקצועי לסייע בהבאת ילדים לעולם. המיילדות היו בדרך כלל עקרות, ולא יכלו להרות בעצמן ולגדל ילדים. לכן הקדישו את חייהן לסייע בהבאת חיים לעולמן של נשים אחרות. כך גם מובן השכר שניתן להן לפי עקרון מידה כנגד מידה: "וַיְהִי, כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים  וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים" (בראשית, יא, 21). בזכות אומץ לבן ופעלן זה, זכו אף הן ללדת ילדים ולהקים בתי משפחות.

יש לציין כי הפרשה מתארת בקצרה וברמזים את מעורבותן של נשים נוספות בהצלת העם. לא בכדי קבעו חז"ל: "בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (מסכת סוטה, יא). פעולותיהן של המיילדות: שפרה ופועה, יוכבד (אמו של משה) ומרים (אחות משה) ובת פרעה, תרמו באופן משמעותי ליצירת היסודות והבסיס לעמידתו של עם ישראל בגלות מצרים. המשותף לכל הנשים, המצריות והעבריות כאחד, הוא: שלחמו לא באויב חיצוני, כפי שנוהגים הגברים, אלא באנשים הקרובים ללבן. מרים לחמה באביה הצדיק על שגירש את אשתו יוכבד מאימת הגזירה של פרעה. ומנגד, בת פרעה לחמה באביה הרשע על שגזר את הגזירה הנוראה. על מעשיה של מרים אומר המדרש: "וילך איש מבית לוי׳ להיכן הלך? אמר רבי יהודה בר זבינא שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם היה גדול הדור כיוון שראה שאמר פרעה: ׳כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן׳ אמר: לשווא אנו עמלים, עמד וגרש את אשתו, עמדו כולם וגרשו נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות … עמד והחזירו את נשותיהם" (מסכת סוטה, יב).

לפי זה, בזכות מאבקה של מרים, החזיר אביה עמרם את אשתו יוכבד, וקיים מצוות פרו ורבו, למרות הסכנה המרחפת על ראשם, וכך נולד משה, מושיען של ישראל. פעולה אמיצה זו של מרים זכתה לגיבוי ממקור בלתי צפוי – בת פרעה הצילה את משה ממי היאור. "וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" היא התעלמה מגזירת אביה וגידלה את משה למרבה האירוניה – בביתו של פרעה.

היש הסבר לכך שדווקא נשים הן המחרפות נפשן להצלת חיים? אכן כן. נראה כי הנשים, יותר מהגברים, מונעות במיוחד להצלת חיי אדם. רצון זה מוטבע באישיותן ונצרב בתודעתן מאז ימי בראשית. חווה, האישה הראשונה בתבל, " הָיְתָה אֵם כָּל חָי", ובכך נקבע מאז ימי ראשית העולם, כי הנשים הן המופקדות על הבאת צאצאים, כלומר על קיומו של המין האנושי. משום כך נראה כי לו ידע פרעה כי הנשים עתידות ליטול חלק כה מכריע בגאולת ישראל, היה מורה, מן הסתם, להמית את הבנות דווקא, ולא את הבנים.

תשובתן השקרית של המיילדות מעניינת מההיבט המוסרי: "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (בראשית א, 19). המיילדות מסבירות לפרעה כי הנשים העבריות בקיאות וזריזות בעת לידתן, ואינן נזקקות לעזרת המיילדות המצריות, שבדרך כלל מגיעות באיחור, לאחר שהעבריות הספיקו ללדת בכוחות עצמן. יתכן כי היו נשים עבריות שנהגו כך, אבל ככלל ברור שהמיילדות המצריות שיקרו לפרעה כדי לחמוק ממילוי גזירותיו. התנהגותן זוכה לציון לשבח ובשכר מתאים: " וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת ". לפי זה מותר, בנסיבות מסוימות, לשקר, זאת כאשר השקרים נועדו להצלת חיי אדם. מעניין שגם בנושא זה שעניינו שקרים לצורך הצלת חיי אדם, ממלאות הנשים תפקיד נכבד במיוחד. רחב הזונה הסתירה את שני המרגלים, ומילטה אותם בעד החלון שבקיר החומה. היא שיקרה למלך יריחו: " וַתֹּאמֶר כֵּן, בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים, וְלֹא יָדַעְתִּי, מֵאַיִן הֵמָּה. וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר, בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאו לֹא יָדַעְתִּי, אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם, כִּי תַשִּׂיגוּם " (יהושוע ב, 5). רחב הצילה את המרגלים, ובשכר זה  הצילה את כל בני משפחתה. גם מיכל בת שאול מילטה את בעלה דוד בעד חלון ביתה. לשאלתו של אביה המלך: " וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-מִיכַל, לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי, וַתְּשַׁלְּחִי אֶת-אֹיְבִי, וַיִּמָּלֵט?"  ענתה מיכל: "הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי לָמָה אֲמִיתֵךְ?" (שמואל א, יט, 17). מובן שמיכל שיקרה לאביה. סיפור זה דומה בפרטים רבים לסיפורה של רחב, דבר המוכיח כי המקרא מתייחס בהבנה למעשה השקר, כאשר נועד הוא להצלת חיי אדם.

סיפורן של המיילדות המצריות המפרות פקודה בארץ שהפכה כולה לבית עבדים שבו נרמסים כל זכויות היסוד של האדם, מהווה דוגמא ומופת: "כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באומרו ׳קיבלתי פקודה מאת מלכי׳" (נחמה לייבוביץ', עיונים לפרשת השבוע, שמות). לפיכך המיילדות הן חסידות אומות העולם הראשונות בדברי ימי העולם, ולכן ראויות הן לשבח ולהלל על מעשה האומץ וההקרבה שלהן.