חטא המרגלים הוא הנושא המרכזי של פרשת "שלח". חטא חמור זה אירע בעיצומן של  ההכנות למסע הגדול של העם מהר סיני לארץ כנען, כשנתיים לאחר יציאת מצרים, שם, לאחר כיבוש הארץ, היה זוכה  העם לממש את העקרונות שהוקנו לו במעמד הר סיני. אך חטא המרגלים עצר תהליך זה. 

מה היה חטאם של המרגלים?

על פי המסופר בפרשה, היוזמה לשליחות הייתה מה': " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ג 1). לכן נבחרו המרגלים בקפידה: " כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שם 3), והמשימה הוגדרה בדייקנות – עליהם לאסוף ולהביא מידע על העם ועל הארץ:

 על העם – מה טיבו של העם בכנען, ומה כוחו? האם הוא ערוך להגנה על ארצו במחנות, או מאחורי ביצורים?

ועל הארץ – מה מצבה מבחינת החקלאות? האם היא פורייה? "וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (שם 20).    

המרגלים חזרו כעבור ארבעים יום, ומסרו דו"ח על שליחותם:

 על העם –  העם חזק מאוד וערוך להגנה על ארצו באמצעות מערכת ביצורים: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים  בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (שם, 28). ועל הארץ – הארץ פורייה וטובה מאוד לחקלאות: "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ"   (שם, 27). המרגלים אף הציגו לפני העם מפֵּרוֹת הארץ הנפלאים. לפי זה ביצעו המרגלים את שליחותם בהצלחה, וסיפקו מידע מהימן על העם והארץ.

 מהו, אם כן, חטאם של המרגלים?

 נראה כי החטא העיקרי הוא שלא הסתפקו במסירת דו"ח מפורט ומהימן, אלא הוסיפו את הערכתם האישית באשר ליכולתם של בני ישראל לגבור על עמי כנען: "לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל הָעָם  כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ" (שם 31). קביעה חד משמעית זו שהוסיפו מבלי שהתבקשו ומבלי שהייתה להם הסמכות, מהווה ביטוי לחוסר אמונה וביטחון בה'. המרגלים לא הסתפקו בהערכה שלילית ומיותרת זו, אלא הוסיפו: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת " (שם 33).

 נראה, שהמרגלים לא עשו זאת בתום לב – "וילכו ויבואו"  מהו וילכו? להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה" (סוטה לד) לפי זה, המרגלים עשו זאת בכוונה תחילה, לצורך השגת מטרה מסוימת, ולכן נשאלת השאלה: מה הניע את המרגלים, שהם נשיאי ישראל, לעשות מעשה כה חמור, שתוצאותיו ההרסניות הפכו לבכייה לדורות?

נראה ששני גורמים אפשריים לכך:

האחד –  חששם של הנשיאים לאיבוד מעמדם ותפקידם עם הגיעם לארץ המובטחת. שהרי במדבר, נהנו מיתרונות ההנהגה והשררה, אך בארץ החדשה, יש חשש שיאבדו את מנהיגותם.

השני – החשש של הנשיאים מן הצפוי להם ולעם ישראל בארץ המובטחת. נשיאי ישראל העריכו את תקופת המדבר, כפסגת המאוויים של יראת ה' ודבקותו של העם בחוקי התורה. הישיבה סביב אוהל מועד ולימוד התורה מתוך התחברות וקרבה לאלוהים, ללא חשש ודאגה לפרנסה ולביטחון, הם המצב האידיאלי. שהרי המן – סיפק את המזון, עמוד האש – סיפק את הביטחון, וארון העדות – את השלמות הרוחנית.

לפי זה, בעיני המרגלים, כיבוש הארץ והתיישבות העם בה הם סכנה לבניין הרוחני שנבנה בעמל רב במדבר. החיים הגשמיים בארץ ישראל והעיסוק בתחום הכלכלה, הביטחון, החברה והמדינה הם הסכנה האמתית לרמתו הרוחנית ולדבקותו של העם בה', ולכן פעלו בכוונה תחילה לסיכול אפשרות זו.     

המרגלים, למרות היותם צדיקים גדולים בחייהם הפרטיים, נחשבו לאחר מעשה חמור זה לרשעים במובן הלאומי, ומכאן ניתן ללמוד מסר חשוב: "יתכן שהאדם יהיה רשע באורח חייו הפרטיים מבחינת קישורו לתורה ולמצוות, אולם הוא אחוז וקשור בנפשו לאומה ולארץ ולכן הוא צדיק מהבחינה הכללית … אותם היהודים המתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל נפשם יותר מתוקנת מנפשם של שלומי אמוני ישראל שאין להם יתרון זה" (טל חרמון פרשת שלח).

 לפיכך חטאם של המרגלים היה בתפיסה מוטעית של רצון ה'. דבקותם המופלגת בה' ובאהבתו הביאו אותם לחשוב שניתן ורצוי לוותר על הישיבה בארץ ישראל. המסר החשוב הנוסף העולה מן הפרשה הכאובה הזו הוא שאין חיים רוחניים ושלמים ללא הישיבה בארץ ישראל.

בפרשת המרגלים בא לידי ביטוי רצונו של ה' שנהיה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", בכך שנקשור את חיינו הגשמיים בארץ המובטחת. האידיאל של התורה הוא קידוש שם השם בעולמנו  החומרי דווקא,  בהתיישבות בארצנו כעם חופשי.