בפרשת ראה מזהיר משה את העם מפני נביא או חולם חלום הקוראים בשם ה' לעבוד לאלוהים אחרים: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות ומופת ובא האות והמופת אשר דיבר אליך לאמור נלכה אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא" (דברים י"ג, 3-4). המדובר בנביא שקר המכחיש את קיומו של האל, שאסור לשמוע לו אף אם הוכיח דבריו באותות ובמופתים.
הייתכן כי נביא המכחיש את קיומו של האל יצליח להוכיח דבריו על ידי נסים ונפלאות?
אכן כן. יש בכוחם של נביאי שקר לחולל אותות ומופתים ובכך להעמיד במבחן את המאמינים בה'. הסיבה לכך היא: "כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (שם, 4).
מה משמעותו של ניסיון זה, ומה מטרתו?
נראה כי צפתה התורה מראש את הסכנה ליהדות בעתיד במגעה עם דתות ותורות חברתיות חדשות: "רבי יוסי הגלילי אומר הגיעה תורה לסוף דעתה של עבודת אלילים, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו" (סנהדרין צ'). התורה הניחה מראש כי לאורך ההיסטוריה יקומו מבשרי דתות ותנועות חברתיות שונות בעלות השקפות עולם מנוגדות ליהדות, אשר יוכיחו באותות ובמופתים את אמתותם, ובאמצעות קהל מאמיניהם הגדל ומתעצם, יעמידו במבחן את נכונות האמונה היהודית וערכיה.
בכל זאת קובעת התורה באופן חד משמעי: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" – אין לקבל אמיתות וראיות אלו כהוכחה המעמידה בספק את האמונה היהודית, כי האמונה בה' היא ערך עליון בחיי האדם והעם, ואינה זקוקה לאימות על ידי אותות ומופתים.
הוגי הדעות הגדולים ביהדות, הרמב"ם, הריה"ל והמהר"ל, מדגישים כי האמונה היהודית לא התאמתה על ידי אותות ומופתים חד פעמיים, ועל כן לא ניתן לסתור אותה באמצעות אותות ומופתים. האמונה היהודית עוצבה ואומתה על ידי שני אירועים מרכזיים בחיי העם: יציאת מצרים ומעמד הר סיני. בשני אירועים אלו התנסו בני ישראל יחד וכל אחד לחוד. תחילה במאות שנות שעבוד במצרים, ובהמשך – ביציאה מעבדות לחירות: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' למצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד, 31). כך גם במעמד הר סיני: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ', 18).
חוויה מוחשית זו נצרבה בתודעה האישית והלאומית, והועברה מאב לבן בקפדנות ובדייקנות במשך אלפי שנים. על כן כל איש מישראל חש עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. תחושה אישית זו הושגה משום שיציאת מצרים הפכה ליסוד המרכזי באמונה היהודית. זיכרון אירוע זה מהווה בסיס וציר מרכזי לכל מצוותיה החשובות של היהדות: שמירת שבת, חגי ישראל, קריאת שמע, תפילין, מזוזה, וכן למצוות שבין אדם לחברו: אהבת הרע, אהבת הגר, ומצוות של צדקה וגמילות חסדים למיניהן.
המהר"ל מציין כי חובה על כל איש ישראל להזכיר את יציאת מצרים לפחות פעמיים ביממה, ביום ובלילה, בנוסף לכל המצוות שנקבעו לשם זיכרון אירוע זה: "שכל זה מורה כי יציאת מצרים בעצמה היא היסוד באמונה שעליו נבנה הכול, אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקב"ה עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם, כי אם ליציאת מצרים" (כתבי המהר"ל, 23).
על יציאת מצרים כתב הסופר אהרון מגד: "אירוע זה אינו טעון הוכחה כי אין להעלות על הדעת שעם ימציא מאורע כזה יש מאין, מאורע שהוא רואה אותו כדבר המרכזי בהתהוותו, מאורע שהוא האפוס הלאומי שלו, מאורע שהוא חוגג אותו בטקסים ובמנהגים מדי שנה בשנה, שהוא מזכיר בתפילותיו, שנביאיו ומשורריו קראו בשמו והעלוהו על נס…" (מגד, פותחים שבוע, עמ' 180). עתה ברור כיצד הצליחה האמונה היהודית לשרוד מול עולם עוין ומתנכר, חרף גזירות שמד, פוגרומים ושואה איומה במשך אלפי שנים. עם ישראל שילם מחיר כבד מנשוא והחזיק באמונתו כי סרב לקבל ולשמוע נביאים ומשיחי שקר שהוכיחו באותות ובמופתים את צדקת דרכם ואת השקפת עולמם המעוותת. עם ישראל נהג לפי הכלל הנובע מפרשת נביא השקר: "כי המופתים אין ראוי שיהיו חולקים על הדבר האמתי בעצמו" (אברבנאל, דברים, י"ג).
- פרשת "דברים" – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"
- פרשת "דברים"- שבת חזון-"ואשיבה שופטיך כבראשונה"
- פרשת "ואתחנן" – "ועשית הישר והטוב בעיני ה'"
- פרשת ואתחנן – שבת נחמו – "נחמו נחמו עמי"
- פרשת "עקב" – אהרון – "אח של" – האם דמות משנית?
- פרשת "ראה" – הדבר האמתי
- פרשת "ראה" – האם אפשר למגר את העוני?
- פרשת "שופטים" – על הון ושלטון בחוקת המלך
- פרשת "כי תצא" – על הקשר שבין מצוות שילוח הקן, למצוות כיבוד אב ואם
- פרשת "כי תבוא" – על ביכורים והכרת תודה
- פרשת "כי תבא" מה הוא רחום גם אתה רחום
- פרשת "נצבים" – על תשובה וגאולה
- פרשת "וילך"– שבת שובה – על כוחה של תשובה
- פרשת "האזינו" – "כי מנגד תראה את הארץ"
- פרשת "וזאת הברכה" זאת הברכה