פרשת "ראה" עוסקת באופן חלקי במצוות השמיטה, שנדונה בהרחבה בפרשת בהר. עם בוא שנת השמיטה, דורשת התורה מכל אדם מישראל לוותר על כל הכספים שהלווה לחברו: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ" (דברים טו, 1). התורה מודעת לקושי שיש בקיום מצווה זו, ולכן מבטיחה: "אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ, ה' בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ… " (שם, שם, 4). התורה מבטיחה שלא יהיו בעם ישראל עניים, ולמלווה שוויתר על השבת כספו, לא ייגרם נזק, אלא להפך, יזכה לברכת ה' ולריבוי נכסיו.

פסוקים אחדים אחר כך, נאמר באופן חד משמעי: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (שם, שם, 11). כלומר: לעולם ועד יהיו עניים בעולם, ולא תיתכן מציאות שבה לא יהיו העניים חלק ניכר מן החברה האנושית.

מציאותם של שני פסוקים סותרים אלה זה לצד באותה פרשה, מעלה בפנינו למעשה את שאלת קיומו של הצדק החברתי. האם העוני הוא מצב טבעי תמידי שעל החברה האנושית לחיות אתו, או שהוא מצב משתנה שעל החברה האנושית למגרו? מה דעתה של התורה בשאלה מרכזית זו, וכיצד משתקפת שאלה זו בימינו?

 ראשית, יש לציין כי בהמשכו של הפסוק, "אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" בו הובטח שלא יהיה עוני בישראל, נאמר: " רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" לפיכך, מצב העוני אינו מחויב המציאות, אלא מצב שאפשר למגרו, כפי שפירש רש"י: "… בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם". לפי זה, מציאותו של העוני בעם ישראל תלויה ביחסו של העם כלפי ה', אם "שמוע תשמע", שכרך יהיה: "לא יהיה בך אביון" –  לא יהיו עניים בישראל. אך אם לא תשמע בקול ה', תיענש: "לא יחדל אביון מקרב הארץ" – יהיו עניים בישראל.

נראה שאין לראות בתשובתו של רש"י בהקשר לקיומו של העוני עניין של שכר ועונש בלבד, אלא תוצאה הגיונית ישירה מקיומן של מצוות התורה המוזכרות בפרשת השבוע. הראשונה שבהן, מצוות השמיטה, דורשת מן האדם לחדול מעבודת האדמה במשך שנה תמימה ולוותר על כל התוצרת החקלאית לטובת החלשים בחברה. יסודה של מצוות השמיטה בתפישה היסודית של התורה, שלפיה יש בורא לעולם, והוא הבעלים האמתיים של הכול. התורה מבטיחה למקיימי מצוות השמיטה: "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת?  הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ, וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת, אֶת הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא, כ"ה, 20). האמונה והידיעה שיהיה מה לאכול בשנה השביעית ללא עבודת אדמה, מחייבת ביטחון עצום באלוקים. אמונה זו נמשכת לאורך ששת השנים ומתגלה במחזוריות של שבע שמיטות עד לשנת היובל, שבה הכול חוזר למצבו הקודם. הקרקעות שנמכרו במשך הזמן בגלל מצוקה כלכלית חוזרים לבעליהם המקוריים, וכל החובות הכספיים מתבטלים.

זאת ועוד, הפרשה מפרטת שתי מצוות נוספות המתאפיינות בחובה לדאוג לזולת: לעני, לגר, ליתום ולאלמנה. האחת, המצווה לשמוח בחג: " חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים, בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ, וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ "(דברים טז 14).

 הרמב"ם פירט את המתחייב מן המצווה: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי הנפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו…" (הלכות יום טוב, ו, יח). והמצווה השנייה, מצוות מעשר עני: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים, תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַהִוא, וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ, וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים,יד, 29). לפי זה, חובה על כל איש בישראל להקצות חלק ניכר מיבולו לטובת האוכלוסיות החלשות בחברה.

אשכול מצוות זה, ובנוסף לו מצוות רבות של צדקה, מתן בסתר, ועזרה לזולת, הקהו את תחושת העוני והפער החברתי. מנהגים רבים אחרים, כמו הנוהג המתקיים בליל הסדר להזמין לסעודת החג המשפחתי את העניים: "כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח…" (מתוך ההגדה לפסח) מטשטשים אף הם את תחושת אי השוויון. גם השמחות הפרטיות הרווחות בקהילות ישראל מימים ימימה, כמו בר המצווה והנישואים, שבהן מקיימים סעודה גם לעניים, תורמים לטשטוש תחושת האי שוויון. כל אלה יצרו מציאות של חברה, שבה נדחק למעשה העוני, וצומצם עד למינימום האפשרי. הלכידות החברתית והדאגה לזולת ברמת הפרט, הקהו את הפער הכלכלי והחברתי, ויצרו מציאות שבה כל ישראל חברים וערבים זה לזה.

הדאגה לזכויות חברתיות ולצדק שוויוני מאפיינת גם את החברה בת ימינו. דאגה זו מעוגנת בחוקי יסוד המבטיחים לאזרח חיים בכבוד על פי עקרונות היסוד של כל חברה מתוקנת. האחד, הזכות לחיים ולביטחון. והשני, שמירת כבוד האדם וחירותו. במסגרת זאת, מספקת המדינה: שרותי חינוך ובריאות ממלכתיים, השלמה לשכר מינימום ודמי אבטלה. פעולות אלו אמנם תורמות ליצירת שוויון וצדק חברתי במידה מסוימת, אך אין בכוחן למגר את העוני, ואף לא לצמצם את תחושת הפער והריבוד החברתי. הסיבה לכך היא נקודת המוצא השונה שבין שתי השקפות העולם של החברה המודרנית מאידך, ושל תורת ישראל מאידך גיסא. האדם בעידן המודרני הוא חזות הכול, ועל כן מדברים כולם על ה"זכויות", המגיעות לאזרח, שעל החברה לספקן. בעוד שהתורה מעמידה את האלוקים במרכז עולמה, והאדם נתפש כבעל "חובות" – חובות שבין אדם למקום, וחובות שבין אדם לחברו.

לפיכך, נראה שהדרך למיגור העוני עשויה להצליח בשילוב של שתי נקודות המבט: ראיית כל אדם כבעל חובות וכבעל זכויות. על כל אדם לחלוק עם הזולת ממה שבירך אותו ה' ועל החברה ככלל לספק לכל אדם את מלא זכויותיו. באופן זה, תקוים הבטחת התורה: " אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן ", שמשמעותה מיגור העוני ויצירת חברה שוויונית וצודקת.