פרשת קורח מתארת את אחד המשברים הקשים ביותר שעבר משה במסגרת תפקידו כמנהיג. בפעם הראשונה בחייו נתן משה דרור לתחושותיו הקשות: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם ". מה משמעותה של תגובה זו? ומה ניתן ללמוד מכך על מנהיגות ושררה?

ראשית יש להדגיש, כי פסוק זה נאמר כתגובה להאשמה קשה שהוטחה במשה: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'?" (במדבר טז 3). קבוצות מסוימות בעם שיוצגו על ידי קורח, האשימו את משה כרודף כבוד ושררה, המנצל את תפקידו לצבירת כוח ולקבלת טובות הנאה. דברים קשים אלה שברו את רוחו של משה: "וישמע משה ויפול על פניו" (שם, 4), אך לאחר שהתאושש הגיב: " וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה', אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם! לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת אַחַד מֵהֶם" (שם, 15). ספורנו מסביר: "שלא קיבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה, ואם כן, היתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן ענייניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר". לפי זה, משה מילא את תפקידו בנאמנות למען העם ולא ניצל את מעמדו לקבלת טובות הנאה. גם כאשר זקוק היה לחמור לצורך מילוי תפקידו, לא ביקש זאת מן העם ולא קיבל.

משה העדיף לרכב על חמורו הפרטי, אף שפעל בשרות העם, ולמען העם. גם שמואל הנביא אמר דברים דומים: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר, וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב  לָכֶם" (שמואל א' יב 3). שמואל הנביא, כמשה לפניו, עמד מול העם כפוי הטובה, והצהיר כי לא קיבל ממנו את האמצעים הבסיסיים לצורך מילוי תפקידו. דברים אלו של שמואל נאמרים בהפטרה לפרשת השבוע – קורח בגלל דמיונם הרב לדברי משה.

אכן, משה ושמואל דומים להפליא בתחומים רבים, כפי שמציין מדרש תהילים: "וכן מצינו בשמואל הרמתי שהיה שקול כמשה שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אִם-יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי, אֵין נַפְשִׁי אֶל-הָעָם הַזֶּה' (ירמיהו טו, 1) ונאמר: 'מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ' (תהלים צט, 6), וכן אתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה…" גם תיאור קורות חייהם כמעט זהה – אל שניהם מתגלה ה' במפתיע, קורא בשמם פעמיים, והם עונים "הנני". על שניהם מעידים הכתובים שהיו נאמנים לה'- על משה: "לֹא כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא." (במדבר יב, 7), ועל שמואל נאמר- "וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל… כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לה' " (שמואל א' ג, 20). שניהם כיהנו בתפקיד ארבעים שנה, ותוצאת הנהגתם מתוארת בצורה דומה- על משה נאמר: "וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶתְ ה', וַיַּאֲמִינוּ בה', וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ " (שמות יד, 31) ועל שמואל נאמר- "וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה', וְאֶת-שְׁמוּאֵל (שמואל א' יב 18).

משה ושמואל, היו דמויות מעצבות בנקודות הזמן החשובות ביותר בתולדות עם ישראל. משה פעל בראשית התגבשות בני ישראל לעם, ושמואל- בסיום תקופת השופטים, לקראת כינון מוסד המלוכה בישראל. לפיכך, הם שילבו באישיותם ובהנהגתם את כל תפקידי ההנהגה- נבואה, כהונה ומלוכה, ובמסגרת זו מילאו תפקידים בתחום המשפט הצבא והרוח.

משה ושמואל הנהיגו את העם בתקופות קשות במיוחד וחוו משברים וביטויי מרי וערעור על מנהיגותם. וזאת על אף שנהגו ביושר ובהגינות ולא נהנו מגינוני השררה וממנעמי השלטון.

דרישתו של העם משמואל: "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם ", מהווה ערעור והבעת אי אימון בהנהגתו של שמואל, בדיוק כמו שמחלוקת קורח ועדתו מהווה התרסה וערעור על הנהגתו של משה. ומאחר שמשה ושמואל ייצגו את הנהגת ה' ומלכותו על עמו, אמר ה' לשמואל: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל, שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ,  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א' ח, 7).

לפי זה, ביקש העם לפרוק מעליו מנהיגות רוחנית דתית בהשראת האל והעדיף לאמץ את מוסד המלוכה המקובל בקרב עמי הסביבה, ולכן נדרש שמואל להסביר לעם את המשמעות של המהלך הזה: " וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם, מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שם, ח, 9).

הנביא שמואל הקהיל את העם, ובטרם מילא את מבוקשם למנות מלך, הוא פירט בפניהם את סמכויות המלך וסממני המלוכה, הנוהגים במרחב: "וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם  אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ, וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו, וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח, וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם, וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא. " (שם, 18).

זוהי אם כן משמעותה של השררה והמנהיגות האופיינית למוסד המלוכה המוכר והמקובל בדברי ימי העולם. לא עוד הנהגה הרואה בשירות העם שליחות אלוהית הכפופה למערכת של חוקים וכללי מוסר, הנוהגת ברגישות בענווה ובצניעות, אלא- מנהיגות מתנשאת המקיימת את שלטונה בעריצות באמצעות ניצול כל המשאבים הלאומיים למען עצמה ולכבודה.