הנושא המרכזי של פרשת קורח הוא, המחלוקת הגדולה של קורח ועדתו עם משה ואהרון. קורח, שהיה מראשי משפחות הלויים הקהיל את כל הממורמרים בחברה הישראלית בתקופת המדבר נגד משה ואהרון.

 יחד עם שותפיו – דתן, אבירם, ואון בן פלת בני ראובן, אספו מאתיים וחמישים איש מראשי העם "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם" (במדבר ט"ז 2) וטענו כנגדם טענות קשות: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל קְהַל ה'?" (שם 3). בהמשך, האשימה קבוצה קולנית זו את משה ואהרון על  שהוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, אותה הציגו כ"ארץ זבת חלב ודבש".

 לטענת המורדים, לא הביא משה את העם  אל ארץ זבת חלב ודבש כפי שהבטיח, אלא הביאם למדבר כדי להמיתם: "הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר" (שם, 13).

הרקע להתקוממות זאת היה העונש החמור על חטא המרגלים, שבעקבותיו מתו במגפה נשיאי ישראל ונגזר על דור המדבר כולו למות במשך ארבעים שנות נדודים במדבר. עונש זה פגע בכל אחד מהחברה הישראלית והביא להתפרצותה של המרירות המצטברת של כל המקופחים בחברה:

הבכורים – על שהורחקו מעבודתם במקדש.

 בני ראובן – על שנלקחה מהם הבכורה.

 ונשיאי ישראל – על שאפסה תקוותם להנהיג את העם ולהכניסו לארץ המובטחת.

לפי זה, תחושת הקיפוח וחוסר שביעות הרצון של כל הממורמרים היו מוצדקים וראויים ליחס ולטיפול מבין ומתחשב יותר, אך למרבה האכזבה היה העונש חמור ובלתי צפוי. כל נושאי המרד נבלעו באדמה או נשרפו חיים: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ,  וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל " (שם 32-33).

סופם של שאר המתקוממים היה דומה: "וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת" (שם 35).

מה הסיבה לעונש חמור זה ומה המסר העולה מן הפרשה באשר לניהול ולפתרון משברים?

ראשית יש להדגיש כי מחלוקת קורח ועדתו מהווה משבר מנהיגות אישי של משה שלא הצליח ללכד סביב מנהיגותו את כל העם. לכן חשוב מאוד להתבונן בדרך טיפולו של משה במשבר זה ובכך אולי אף להבין את משמעות העונש החמור שניתן למתקוממים.

יש לציין שבכל שלבי המשבר ניסה משה בעקביות ובנחישות לדבר עם המתקוממים:

 תחילה – "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל-כָּל עֲדָתוֹ, לֵאמֹר…" (שם 4). אך משלא נענה, פנה משה שוב – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא, בְּנֵי לֵוִי…" (שם 8). גם הפעם לא זכה משה לתגובה, ולכן ניסה משה לפנות ישירות לדתן ולאבירם – "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה ! " (שם 12).

 נציגים נכבדים אלו של שבט ראובן סרבו בתוקף לפגוש את משה לשיחה, ותחת זאת הוסיפו להטיח בו, האשמות לא מבוססות על שהוציאם ממצרים. משה חזר שוב ושוב על עמדתו שלא קיבל שום החלטה בנושא מעמד ומינויים על דעת עצמו והצהיר על ניקיון כפיו: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" (שם, 15). בשלב זה מסרב משה עדיין להטיל על העם עונש: "אל אלוהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" (שם, 22).

מאוכזב מתגובת המתקוממים, ניסה משה לבוא אתם שוב בדברים, ולכן העדיף  הפעם ללכת בעצמו. משה הלך לדבר איתם בראש משלחת נכבדה של זקני העם: "ויקום משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (שם, 25), אך גם הפעם ניצבו דתן ואבירם מולו, כך סתם, ולא הגיבו לניסיונותיו להידבר: "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ..."

עתה נראה בברור כי למרות נסיבותיו המוצדקות של המרד, ההתקוממות עצמה לא הייתה עניינית. הסירוב של המתקוממים להיפגש ולדון עם משה בנושאי המחלוקת היא חמורה עוד יותר מן המרד עצמו. על מנהיגות להיות מוכנה לקבל ביקורת קשה ומרגיזה ככל שתהיה, בתנאי שהיא עניינית וחותרת לבירור האמת, אך מרגע שהיא הופכת להיות אישית ולצורך ניגוח והתנצחות לשמן- על המנהיגות להתעלם ממנה.

המסר העולה מן הפרשה הוא שיש לפתור כל מחלוקת על ידי הידברות. חסימת הסיכוי לכך הופכת את המחלוקת מרצון אמתי וכנה למציאת האמת, להתנצחות לשמה. לפיכך, לא חשוב כלל על מה נפלה המחלוקת, בירור האמת באמצעות הידברות מחזק את האמון והקשר בין נושאי המחלוקת ומביא לאהבה ולשלום, אך מניעת הסיכוי להידברות מביאה בהכרח לאסון נוראי ובלתי צפוי. כמה אירוני הוא העונש של בני המרי שסירבו לפתוח את פיהם בעקשנות לדו שיח פורה, ועתה נבלעו בלועה הפעור של פי האדמה, אשר גזר עליהם שתיקה ואלם לנצח.