בפרשת קדושים אנו מתוודעים אל אחת המצוות המרכזיות והעיקריות בתורה, מצוות אהבת הרע: " … וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, 18). על מצווה זו אמר רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט' 3).

 לפי זה, האם יש להבין מפשט הפסוק, שיש לאהוב את החבר באותה המידה שאדם אוהב את עצמו?

נראה, שחז"ל הכירו בכך ש "אדם קרוב אצל עצמו", ולכן דרישה זו הינה בניגוד לטבע האדם. מתוך תובנה זו קבעו חז"ל להלכה, כי "חייך קודמים לחיי חברך".

 מהו אם כן סוד חשיבותה של מצווה זו, מה משמעותה המעשית, וכיצד ניתן לקיימה?

 ראשית, יש להבין מצווה זו בהקשרה, בויקרא י"ט 18-17. פסוקים אלה מהווים יחידה אחת, בה חמש מצוות הקשורות יחד במסר אחד משותף:

1. " לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ"
2. "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ"
3. "לֹא תִקֹּם "
4. "וְלֹא תִטֹּר "
5. " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ ".

לפנינו סדרה של מצוות שבאמצעותן עובר אדם ממצב שנאה למצב אהבה. תחילה, אין לשנוא את החבר בלב אלא להוכיחו על מעשיו. אחר כך, יש לקיים שיחת בירור עם החבר, על כל מעשה ועניין לא ראוי ולא מקובל. שיחה זו, שהיא מצוות התוכחה, נועדה להסיר את גורמי השנאה מלב האדם. בהמשך, אוסרת התורה את הנקמה והנטירה, המנציחות את השנאה. פעולות אלו מכשירות את הלבבות להגברת ההבנה, האהבה והרעות, שהן תכליתן של המצווה האחרונה בסדרה זו– "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ ".

הרמב"ן מציין, שהתורה אינה דורשת מן האדם לאהוב את הרע כפי שהוא אוהב את עצמו "כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו". אילו לכך התכוונה התורה, היה הניסוח של הפסוק " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ " כמו בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". השימוש באות ל'  במילה "לרעך" במקום את רעך מצביעה על מובן אחר ונכון יותר. לא מדובר באהבה רגשית, שיש לאהוב את החבר, אלא בדרישה לעשות את כל המוטל עלינו כדי לדאוג לזולת והיא, לפי הרמב"ם: "מצוות עשה לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא את המת, ולהכניס כלה, וללוות את האורחים, ולהתעסק בכל צרכי קבורה, וכן לשמח הכלה והחתן, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור והן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותם אתה לאחיך" (הלכות אבל י"ד, א').

פרוש זה של הרמב"ם למצווה זו, מסביר בדרך החיוב, מה מוטל על כל אדם לעשות במסגרת דאגתו לחבר, אך יש למצווה זו מובן רחב יותר על דרך השלילה והוא: מה אוסרת מצווה זו לעשות לחבר, במסגרת קיום המצווה?

על כך עמד הלל הזקן, לפי המסופר במשנה: "מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל גיירו, אמר לו: 'מאן דסני עליך לחברך לא תעביד' – זוהי כל התורה כולה" (מסכת שבת ל"א  ע"א)

לגוי זה לא הייתה הסבלנות והיכולת לשבת וללמוד את כל התורה כולה. הוא ביקש מהלל הזקן שילמד אותו עקרון אחד, כלל גדול, המבטא את כל התורה. התנא הגדול, הלל, צייד אותו בכלל זה: " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ ", אותו תרגם יונתן בן עוזיאל, תלמידו של הלל, לא באופן מילולי אלא בתרגום פרשני של הלל: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך".

עתה ברור מדוע רואה רבי עקיבא מצווה זו ככלל גדול בתורה. מאחר שכל מצוות התורה, עשה ולא תעשה, בתחום שבין אדם לחברו הן הפירוט והביטוי של הכלל הגדול הזה. לפי זה, אהבת האדם לזולת חייבת להיות "כמוך", כמו ההתמסרות שאתה מצפה ממנו כלפיך. אינך חייב למסור לו כל מה שיש לך, שכן אינך מצפה שיעשה זאת לך. האהבה הנדרשת כאן אינה אהבה מופשטת, אלא אהבה המתבטאת במעשים. כלל הממחיש את האהבה בעזרת קנה מידה מעשי. ההימנעות מלעשות דבר לחברו שהיה עושה לעצמו, היא הדגמה מוחשית שאדם יכול להבין, מאחר שרק הוא מכיר את עצמו היטב.

בימינו, בחברה ההישגית, הפרטנית, שחבריה בונים את הצלחתם לעתים על חורבנם של חבריה האחרים, לקיום מצווה זו חשיבות עליונה. על החברה להשתית את יסודותיה על קיום יחס של כבוד זה לזה. לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ולנהוג בכנות וללא העמדת פנים. להתעניין בשלום החבר, להשתתף בצערו וכמובן בשמחתו, ולסייע לו במידת האפשר, בעצה, הלוואה או בכל דרך אחרת.