בפרשת "צו" ציוויים ואיסורים רבים, בעניין הקרבת קורבנות מסוגים שונים במקדש. אחד האיסורים החשובים, הוא האיסור על אכילת דם. חשיבות איסור זה בולטת במיוחד, משום שאיסור זה חוזר ונשנה בתורה פעמים אחדות, וגם בגלל העונש החמור המוטל על אדם העובר עליו: "כָּל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא ז' 27).

מדוע החמירה התורה כל כך באיסור אכילת הדם ומדוע חזרה והדגישה איסור זה שוב ושוב?

נראה שלא נוכל להבין את החומרה והמשמעות של איסור זה ללא התייחסות לזיקה ולקשר שבין האדם לבין בעלי החיים משחר ההיסטוריה האנושית.

אכן, לפי סיפורי ראשית העולם שבספר בראשית ניתן לאדם מעמד של שליט ומנהיג כל החי בעולם. עם זאת לא הותר לו לאכול מבשרם: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה " (בראשית א', 28-29).

 האדם הראשון, כמיצג את האנושות הראשונה שלפני המבול, היה נאור ובדרגה מוסרית עליונה. החיים היו בטוחים, חיים של שלום בין כל היצורים החיים על פני הארץ ולכן לא הוזהר האדם על רצח ואכילת דם. גם המדענים בימינו משערים כי בתקופה הקדומה היו יצורי החיים בעולם אוכלי עשב, ורק בתקופת הקרחונים החלו לאכול בשר.

 לאחר המבול ששטף ומחה את היקום, התברר כי אין ביכולתה של האנושות החדשה לעמוד במאמץ המוסרי של איסור מוחלט על אכילת בעלי חיים, ועל כן הותר לצאצאי נוח לאכול בשר: " כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל…" (בראשית ט', 3). היתר זה ניתן, כתוצאה מירידת האדם מדרגתו המוסרית העליונה. הארץ מלאה חמס, שוד ורצח. העולם כבר לא היה עולם הרמוני אשר השלום שורר בין כל חלקיו, אלא עולם אכזר בו שוררים פחד ואימה. תפקידו של האדם, שמילא עד אז תפקיד של מנהיג, בצלם האלוהים, הוגדר אפוא מחדש: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ " (שם ט'  2) היחסים בין האדם לבעלי החיים הושתתו מעתה על מלחמת קיום והישרדות, בהם ישררו אימה ופחד.  עם היתר זה הוטלו על האנושות החדשה שתי מגבלות חמורות והן:

א. איסור אכילת הדם: "אַךְ בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ " (בראשית ח', 4)

ב. איסור על רצח: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת הָאָדָם"(שם 6).

 השימוש בביטוי " בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ "מסביר את הסיבה לאיסור אכילת הדם – "רַק חֲזַק, לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ, עִם הַבָּשָׂר" (דברים י"ב 23) לפי זה , הדם הוא הנפש, אך אין הכוונה שהוא החיים עצמם, אלא  שהוא נוזל החיים – " הוא נושא רוח החיים, הוא קשור קשר הדוק ברוח החיים ושניהם ביחד  'דמו בנפשו'  הם נפש החי. הדם הוא מכשיר הנפש באמצעותו היא מבצעת את פעולותיה" (הרב דוד הופמן, ויקרא כרך א', עמ' שכ"ח).

לפי זה, מטרת איסור אכילת הדם היא לחנך את האדם לכיבוד החיים, חיי כל יצור בעל "נפש חיים". כי גם לבעלי החיים כמו לאדם שנברא בצלם אלוהים,  יש נפש שניתנה להם מאת הבורא, ובנפש זו ישנה חיוניות, רגש אהבה ונאמנות, לפיכך אסור לאדם לאכול דם המסמל את נפש בעל החיים, ולכן אסור לבעל נפש שיאכל נפש. ספר החינוך מוסיף להבנת האיסור: "אפשר לומר באיסור הדם עוד, כי מלבד רוע מזגו שהוא רע המזג יהיה באכילתו קצת קניין האכזריות שיבלע אדם מבעלי החיים שכמותו" (ספר החינוך, קמ"ח). אכילת הדם יש בה מן האכזריות ולכן, אף כי הותר לאכול בשר מחוסר ברירה ומתוך חולשת האדם, על האדם להימנע מאכזריות ולעשות זאת תוך הגבלות וסייגים, מתוך יראת כבוד לחיים.             

הרב קוק רואה בריבוי האיסורים על אכילת הדם מחאה גדולה וגערה של התורה באדם אשר אינו מסוגל להתגבר על תאוות הרצח שבו, ולכן יש להרגילו אט אט לרחמים על בעלי החיים חסרי האונים.

 ריבוי האיסורים וההגבלות על אכילת בשר כמו – צמצום סוגי בעלי החיים המותרים לאכילה, דיני השחיטה, כיסוי הדם, הבדיקה והמליחה של הבשר – מרגילים את האדם "שלא על דבר הפקר עם אבטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי אם עם נפש חיה" (הרב א'. י'. קוק. טללי אורות, פרק ח').