פרשת פקודי מתארת את סיום בניית המשכן: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד  וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ " (שמות ל"ט, 32). בעבודת קודש זאת הושקעו כל החכמה והכישרון הלאומי על ידי אנשי מקצוע מחוננים: "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שם, ל"ו  8). גם הנשים המוכשרות הפגינו את כשוריהן בטווייה ואריגה ובצביעה: "וְכָל אִישָּׁה חַכְמַת לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן, אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת הַשֵּׁשׁ" (שם ל"ה, 25).

 כל העם נרתם למעשה זה, אנשים, נשים, נשיאים, פשוטים וחשובים גם יחד, שתרמו ביד רחבה ובנדיבות כסף, זהב, נחושת, חומרים ועבודת כפיים. התרומות הנדיבות היו כה רבות וענו על כל הצרכים, ולכן: "וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִישָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא, וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר " (שם, ל"ו, 6). הציווי החד משמעי של משה כובד, וזרם התרומות פסק. בשעה גדולה זו של התרוממות הרוח, התפנה משה להגיש חשבון מפורט על האופן בו נוצלו הכסף והנחושת לצורכי המשכן וכליו.

מדוע נלחץ משה להגיש חשבון זה לעם? מה ניתן ללמוד מהתנהגותו של משה על השימוש בכספי הציבור ומשאביו?

משה איש האלוהים, העוסק בעניינים של קדושה העומדים ברומו של עולם, מופיע כאן כסמל ודוגמא לכל הגזברים, מנהלי החשבונות ופרנסי הציבור, ומורה לנו דרך בהלכות חשבון וכספים. לפיהן, אדם חייב לעשות את כל הנדרש כדי להינקות מחשד, ולעשות את הדברים הנכונים, בדרך שתראה נקייה וישרה בעיני הבריות. חז"ל מספרים שבשעה שעשה את החשבון, שכח מה עשה עם כמות גדולה של כסף: "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה, מְאַת כִּכָּר  וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, שֶׁקֶל ּבְשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (שם). משה לא זכר לרגע מה נעשה בכסף זה. מצב זה לא נתן לו מנוח, אך כאשר ראה את הווים של עמודי המשכן נזכר, וכדי למנוע חשד קל שבקלים, הדגיש הכתוב: "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת, וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, עָשָׂה וָוִים, לָעַמּוּדִים, וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם, וְחִשַּׁק אֹתָם" (שם, ל"ח, 28).

האמנם חשדו בני ישראל במשה?

יש במדרשי חז"ל ביטוי אפשרי לחשד מעין זה כפי שנראה להלן: "וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ, וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות, ל"ג, 8).  לפי זה, היו בני ישראל מלווים אותו, במבטי הערכה והתפעלות  כאומרים: "אשרי יולדתו!". אך על פי מדרש תנחומא –  "היו מסתכלים מאחוריו ואומר אחד לחברו ׳ראה צווארו, ראה שוקיו, אוכל משלנו ושותה משלנו׳ וחברו משיב ׳ריקא, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב שאין לו חקר ואין לו משקל ואין לו מניין, מה אתה רוצה? שלא יהיה עשיר?׳" (מדרש תנחומא, פקודי, ז').

חשדנות זו במנהיגי העם ובכל פרנס המתמנה על הציבור מובנת מאוד ומשותפת לכל ציבור בכל הזמנים. יחזקאל הנביא תקף את מנהיגי העם על כך שבמקום לראות את תפקידם כשליחות, ולדאוג לרווחת העם ולביטחונו, ניצלו את העם לצורכיהם האישיים: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הוֹי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם הֲלוֹא הַצֹּאן, יִרְעוּ הָרֹעִים.   אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן, לֹא תִרְעוּ." (יחזקאל, ל"ד, 2). העם נמשל לצאן, והמנהיגים לרועים, אשר במקום לשמור ולהגן על הצאן הם אוכלים אותם בשלבים, את החלב והצמר תחילה,  ואחר כך את הבשר עצמו.

 ההקפדה הזו על אבק של חשד אינה מוגבלת לענייני כספים ורכוש בלבד, אלא מתייחסת אף להנהגת הציבור והעם. אסור למנהיג להתנשא ולנצל את מעמדו לקבלת טובות הנאה, אפילו בעניינים הקשורים לתפקידו. לכן נחרד משה כאשר המריד קורח את כל העדה נגדו והאשים בהתנשאות: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'?" (במדבר ט"ז, 3). תגובתו של משה הייתה קשה – "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו " ולאחר שהתעשת ענה בכאב: " לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת אַחַד מֵהֶם " (שם, 15) כלומר: לא בקשתי מהציבור, אפילו חמור לרכב עליו לצורך מילוי תפקידי ולא גרמתי רעה לאיש.

תשובה דומה, ענה שמואל (השופט האחרון) לעם לאחר שנפרד מהם: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר, וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ, וְאָשִׁיב, לָכֶם" (שמואל א', י"ב, 3) שמואל מוכן לעמוד למשפט העם, כדי להוכיח כי מעולם לא ניצל את מעמדו ותפקידו לקבלת טובות הנאה אפילו בדברים הנוגעים למילוי תפקידו. חשוב לציין כי שמואל ראה לנגד עיניו את העריצות וההשחתה של מוסד המלוכה, אותו ביקש העם לאמץ במקום המנהיגות של השופטים נקיי הכפיים, שהוא עצמו ייצג.

דמויות מופת אלה, של משה ושמואל, מדגישות ביתר שאת את אופיים הנחות של המנהיגים בימינו, על שפע ההנאות, ההטבות והפינוקים, בנוסף למשכורות העתק וחשבון הוצאות המנופח העומדים לרשותם.