מאבקן של הנשים להשגת זכויות שוות לאלו של הגברים הוא אחד הנושאים המעניינים הנידונים בפרשת פנחס. לאחר המפקד האחרון במדבר, שנועד לקבוע למי תהיה זכות לקבל נחלה בארץ ישראל, פנו חמש בנות צלופחד אל הנהגת העם: "ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים" (במדבר כ"ז, 2). בנות צלופחד ביקשו שיתנו להן את נחלת אביהן שמת במדבר ללא בנים, כי חוקי הירושה הידועים עד אז לא אפשרו להעביר ירושה כלשהי לבנות. לכן ערערו בנות צלופחד על נוהג זה: "למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" (שם, 4). בקשתן הביכה את משה ואת הנהגת העם, אך לבסוף נתקבלה, וכך גם נקבע כחוק: "ואל בני ישראל תדבר לאמור איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (שם, 8).

מה ניתן ללמוד מסיפור זה על זכויות הנשים בכלל, ועל יחסה של התורה למעמד האישה בפרט?

ראשית, יש להדגיש את הקלות בה מצליחות חמש בנות יתומות לגשת אל הערכאה הגבוהה ביותר מבחינה משפטית ולהפנות אליה את בקשתן, למרות שלפי דבריהן אביהן היה חוטא שנגזר עליו עונש מוות: "כי בחטאו מת". ייחוסן המפוקפק לא שלל מהן את הזכות לפנות אל מנהיגות העם ולזכות להתייחסות עניינית ואוהדת. בהקשר זה יש להזכיר את משפט שלמה המפורסם בו ניגשו "שתיים נשים זונות אל המלך ותעמודנה לפניו..." (מלכים א', ג', 16). גם במקרה זה לא מנעו מעמדן החברתי הנמוך ועיסוקן המביש, לפנות אל הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר – המלך שלמה. מסתבר כי דווקא במשפט זה, שהובא לפניו בתחילת מלכותו נבחן המלך שלמה, ונמצא ראוי לתפקידו: " וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל, אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ, כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (שם, 28). תפקידם של מנהיגי העם הוא אפוא בראש ובראשונה לעשות צדק ולעסוק גם במריבות ובסכסוכים, אפילו בין זונות. זאת משום שכל בני החברה שווים בפני החוק ולכולם ניתנת הזדמנות שווה בפני השופטים. דרישתן של בנות צלופחד לקבל נחלה בארץ ישראל הוצגה על ידי חז"ל כהוכחה לחיבתן של הנשים בכלל לארץ ישראל, בניגוד לדור המדבר, הגברים, שמאסו בארץ חמדה: "יפה כוחן של נשים מכוח אנשים שאנשים אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (שמות י"ד, 7)  ונשים אמרו "תנה לנו אחוזה" (ספרי, פנחס) מכאן מסיק רש"י שהנשים לא חטאו בחטא המרגלים ולכן גם לא נענשו.                 

בנות צלופחד מוצגות בסיפור זה כנשים דעתניות וחכמות המעורות בחיי הקהילה והעם. הן מודעות לזכויותיהן ויודעות להשתמש בכישוריהן כדי להשיג את מטרתן: "תנא, בנות צלופחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (בבא בתרא קי"ט). ואכן, בחינת דבריהן מראה כי אינן מתרעמות על כך שאביהן הומת בחטאו ואין בדבריהן כל ביקורת על הנהגת העם. תביעתן נובעת מתוך כנות ותחושה של צדק, ועל כן הן פונות להנהגת העם בנימוס אך בתקיפות וזוכות להתייחסות של הערכאה הגבוהה ביותר בתבל: "ויאמר ה' אל משה לאמור כן בנות צלופחד דוברות" (במדבר כ"ז, 6). ועל כך מציינים חז"ל: "אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו" (בבא בתרא קי"ט).

סיפורן של בנות צלופחד חשף נקודת מבט מעניינת על דמותו של דור המדבר. מסתבר שלנשים בדור זה היה מעמד ותפקיד מרכזי: "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים" (בבא בתרא רבא, כ"א). המדרש מוכיח מן הכתובים שהנשים לא השתתפו בחטא העגל ואף לא בחטא המרגלים, ובשעה שפרצו הגברים את כל מסגרות הדת, המוסר והחברה – עמדו הנשים בפרץ, וגדרו את הפרצות.

יש לציין כי על פי הנאמר בתורה, לאישה שני תפקידים עיקריים המשתקפים בשני השמות שניתנו לה בספר בראשית:

אישה: "כי מאיש לוקחה" וככזאת תוכל, כמו האיש, להבין ולהשכיל, לפעול ולהתקדם בכל מסלולי החיים המשותפים לה ולאיש.

חווה: "אם כל חי" וככזאת תפקידה הוא –  ההולדה, והפריון, הלידה, הגידול וחינוך הילדים".

האישה חייבת ברוב המצוות שבין אדם לחברו, כמו האיש, אך  שוחררה מן המצוות שהזמן גרמן בגלל עיסוקה החשוב והעיקרי בחינוך ובגידול הילדים ומכאן שמה: "עקרת הבית" על שהיא למעשה עיקר הבית. האישה מילאה תפקידים חשובים ביותר בחיי החברה והמשפחה בתקופת המקרא, והיו נשים רבות שהגיעו למעמד עצמאי מבחינה חברתית וכלכלית. המקרא מתאר נשים שמילאו תפקידים בהנהגה ובשלטון כמו מרים הנביאה, ודבורה, ששפטה והנהיגה את ישראל בזמן מלחמה ובעת שלום.

דמותה של האישה המקראית האידיאלית תוארה בשיר שבח לאשת חיל בספר משלי ל"א. לפי שיר זה עסקה האישה בכל תחומי החיים: חינוך, חברה וכלכלה, והצטיינה בחריצות, במסירות, בחכמת חיים, במעשי חסד וביראת ה'. לכן : "קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה".