בפרשת עקב מזכיר משה בקיצור ובמפתיע את מותו של אהרון, אחיו הבכור: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי-יַעֲקָן מוֹסֵרָה, שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם, וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו." (דברים י', 6). אזכור מותו של אהרון נעשה בעיתוי מוזר ולא מדויק, סמוך לחטא העגל ושיבור הלוחות, בניגוד למסופר בבמדבר ל"ג, 38: "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר, עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, וְאַהֲרֹן, בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה, בְּמֹתוֹ, בְּהֹר הָהָר". לפי זה מת אהרון בהר ההר לאחר כל נדודי בני ישראל במדבר, סמוך לכניסה לארץ ולא סמוך ליציאת מצרים. האם משה לא ידע זאת? ברור שהייתה למשה סיבה של ממש לסמוך את מיתתו של אהרון למתן תורה ולשיבור הלוחות, אף שמבחינה היסטורית אין לכך יסוד.

חז"ל מסבירים זאת על דרך המדרש: "למה סמך הכתוב מיתת אהרון לשיבור הלוחות? ללמדך: שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב"ה כשיבור הלוחות" (ירושלמי, יומא, ל"ה). לפי זה, עשה זאת משה כדי לבטא רגשותיו כלפי אהרון וללמד מסר חשוב – שמיתתו של צדיק כמו אהרון היא אירוע כל כך נורא לפני אלוהים, ממש כמו שיבור הלוחות.

האומנם? האם היה אהרון צדיק כה גדול? מדרש זה קשה להבנה, משום שלפי משה עצמו לא נהג אהרון נכון בחטא העגל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה,  כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה ?" (שמות ל"ב, 21).

נראה כי רק אחרי מותו של אהרון מתגלה דמותו האמתית, המופלאה: "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה, כִּי גָוַע אַהֲרֹן, וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ', 29). כל העם התאבל: "האנשים והנשים לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו" (רש"י, שם). יש להניח, אם כן, שלאהרון הייתה השפעה אדירה על העם שלא זכתה לחשיפה ולהארה בכתובים. האם יש סיבה לכך?

אכן כן. יש לציין כי להיות "אח של.." זהו ניסיון קשה מאוד, על אחת כמה וכמה אם האח עליו מדובר הוא משה, גדול הנביאים, ובמיוחד אם האח הצעיר יותר, הופיע פתאום ושלל מן האח הגדול את מעמדו ותחום עיסוקו המועדף. כזה היה אהרון – אחיו של המנהיג הנערץ, איש האלוהים ומקבל התורה – ובשל כך קופחה ועומעמה דמותו.

 יש לזכור כי למעשה, היה זה אהרון שחיה בחיק המשפחה והעם, וחווה את שנות השעבוד וההשפלה במצרים. עשרות שנים לפני הופעתו של משה, שימש אהרון כמנהיג וכנביא בשנות הסבל והמצוקה של העם כאשר בזמן זה, חי משה את כל שנותיו בניכר, ומשהגיע פתאום, התייצב אהרון לפניו ועמד לצדו בשמחה. תפקידו ביחס למשה הוגדר בבהירות: "וְדִבֶּר הוּא (אהרון)  לְךָ, אֶל הָעָם, וְהָיָה הוּא (אהרון) יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה (משה) תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים." (שמות ד, 16). אהרון נועד לשמש כעוזר למשה- המנהיג.

כיצד הרגיש אהרון? האם לא עלו בלבו רגשות כעס ונקמה?

 מסתבר שבכלל לא: "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי, כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שם, 14). אהרון קיבל את אחיו הצעיר בשמחה אמתית והעמיד את עצמו ביחס למשה, כמספר שניים.

גם הסיפור המקראי הועיד לאהרן את תפקיד הדמות המשנית: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים…" (שמות ב', 1-2). הבן הנולד הוא משה. לידתו של אהרון הבכור לא הוזכרה כלל אף שנולד שלוש שנים לפני כן, אהרון, אם כן הינו דמות משנית, וזאת, יש להדגיש, רק מבחינת התיאור והחשיפה בכתובים. עם זאת, דמותו אינה משנית מבחינת ערכה ומהותה, והיא מתגלה דווקא בחטא העגל בו התנסה אהרון: "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק, וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה', וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ, וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ " (שמות כ"ד 1-2). משה עלה לבדו לקבל את התורה, ואהרון נשאר מרחוק להביט במשה אחיו הצעיר הפוסע לבדו, לזכות בקרבת ה' ולקבל את התורה.

 אהרון נשאר להנהיג את העם בהיעדרו של משה, ובאופן בלתי צפוי נעלם משה לזמן בלתי מוגדר והעם הנבוך דרש בתקיפות מאהרון לגלות מנהיגות: "וַיַּרְא הָעָם, כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".  (שמות ל"ב, 10), בשעה זו יכול היה אהרון להשיג את כל מבוקשו ולהפוך לדמות הראשית, למנהיג העם.

כאן. התגלתה דמותו האמתית של אהרון החף מכל רגש של קנאה, תאווה וכבוד. האיש רודף השלום לא התעמת עם העם ולא התייצב בכל כוחו נגד רצון העם, אלא נקט בפעולות של השהייה כדי להרוויח זמן, בתקווה שבינתיים יגיע משה וימנע את ההידרדרות. ואכן כך קרה. התנהגותו האנושית ביחס לעוול שנעשה לו, והצלחתו לסלק ממחשבתו וממעשיו גילויים של שנאה, קנאה ורדיפת כבוד, זיכוהו לעמוד בראש הכהונה הגדולה. כהונה, המבטאת את האחדות ואת השלמות הרוחנית של העם.

אהרון הפך לסמל השאיפה והאידיאל לשלום: "הילל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א', י"ב). אהרון יישם בחייו ובהתנהגותו את רוח התורה ומצוותיה, ולכן אין ראוי ממנו לשאת את ברכת הכהנים המסתיימת בהשגת השלום: " יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". (במדבר ו', 27).