מצוות הנזיר הינה מצווה רצונית. התורה מפרטת את הדינים החלים על מי שקיבל על עצמו מרצון את הנזירות: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ או אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר – לְהַזִּיר לה', מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה, וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל " (במדבר ו' 2). לפי זה על הנזיר להימנע משתיית יין ושיכר, ובהמשך מפרטת התורה שעל הנזיר לגדל פרא את שיער ראשו ולהתרחק מטומאת מת.

 עיון בפרטי הדינים בפרשה חושף בפנינו שתי עמדות שונות ומנוגדות כלפי הנזירות. מצד אחד מכונה הנזיר "קדוש": "כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא, לה'  " (שם  9), אך מצד שני נחשב הנזיר לחוטא, כי בתום תקופת נזירותו מקריב הנזיר קרבן חטאת: "וְכִפֶּר עָלָיו, מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (שם  12)

מהי, אם כן, משמעותה של הנזירות? מה מקומה של הסגפנות והפרישות מהנאות העולם הזה במקרא ועל פי השקפת היהדות?

המקרא מעניק לנזירות מעלה יתירה, יעקוב אבינו מכנה את יוסף בנו האהוב – נזיר: "תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מ"ט, 26). תואר זו הוענק ליוסף כדי לציין את תכונתו המוסרית הגבוהה לאחר שדחה בתוקף את ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר. גם הנביא עמוס מייחס חשיבות רבה לנזירות: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִירִים " (עמוס ב'  2).לפי זה עומדים הנביאים והנזירים בדרגה אחת, מבחינת חשיבותם. כך גם מתוארים שני השופטים החשובים במקרא – שמשון ושמואל. שניהם היו נזירים מבטן שהנהיגו את ישראל בתקופת השופטים. על שמואל נאמר שהיה שקול מבחינת חשיבותו למשה ואהרון, בהיותו כהן, נביא ונזיר: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ " (תהילים צ"ט 6). גם המדרש משווה את הנזיר לכהן גדול: "לפי שהזיר עצמו מן העבירה הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול" (במדבר רבה י'  א).

לפיכך, נראה כי המקרא מתייחס בהערכה וחיוב לנזירות, אך לא כך בתלמוד ובספרות ההגות וההלכה. המציגים את  הנזירות בצורה שלילית: "לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?" (נדרים ט' י"א). עמדה זו של התלמוד מוצגת בצורה חריפה מאוד בסוף מסכת קידושין, בתלמוד הירושלמי: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כך שראתה עיניו ולא אכל".

הרמב"ם, במשנה תורה, שולל את הנזירות והסגפנות הנגזרת ממנה: "שמא יאמר האדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד… מוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר… עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אישה. גם דרך זו רעה היא ואסור לילך בה והמהלך בדרך זו נקרא חוטא" (הלכות דעות, פרק ג', א'). לפי זה, על האדם ליהנות מכל תענוגי העולם המותרים לו. החסיד האמתי אינו בורח מהנאות העולם ותענוגותיו אלא ההפך – מקדש את ה' במה שמותר לו.   

הייתכן שהנזירות תהיה מצד אחד רצויה ומוערכת, ומצד שני תיחשב כחטא וכדרך אסורה?

אכן כן. הרמב"ם עצמו, השולל מכל וכל את הנזירות ב"משנה תורה", קובע בספרו "מורה נבוכים" שהנזיר קדוש: "כי הנשמר ממנו [מן היין] נקרא קדוש והושם במדרגות כהן גדול בקדוש ה" (מורה נבוכים ג', מ"ח). כיצד ניתן להסביר סתירה זו בהגותו של הרמב"ם? הרב שלמה אבינר, בספרו "טל חרמון" על פרשות השבוע, מסביר שהנזיר הוא חריג ושיש לבדוק האם נזירותו אמתית ומבטאת רצון כן להתעלות, או שמא יש כאן מעשה הונאה עצמית. הנזיר יכול להיות חוטא או קדוש- בהתאם למניעיו הכמוסים. לכן שולל הרמב"ם את הנזירות כהמלצה כללית לרבים והוא מבטא זאת בספר "משנה תורה" שנכתב לקהל הרחב. עם זאת, בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים", המיועד ליחידי סגולה, הוא מתאר את הנזיר כקדוש. זאת מאחר ואם אדם בחר להתנזר מתוך צורך עליון, ומתוך שאיפה אמתית להימנע מהדברים המותרים לו– קדוש יאמר לו. ועל כן: "מי שנדר כדי לכונן דעותיו ולתקן את מעשיו הרי זה זריז ומשובח כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו או מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר כולם דרך עבודה לשם הם" (נדרים י"ג כ"ג).

יוצא אפוא, שהנזירות אינה מומלצת לרבים כי אין הקב"ה שונא את הגוף ואין התורה באה למנוע שום דבר מהנאות הגוף המותרות. על האדם להיות מאוזן בכל דרכיו ומי שחושב שחיי דמע וצער מקרבים אותו אל הקב"ה יותר משמחת החיים – טועה.