פרשת "נשא" היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, ובין מאה שבעים וששה פסוקיה מצויים שלושה פסוקים המהווים ברכה מיוחדת שעל הכהן לברך את ישראל בכל יום: "דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם". ברכה זו נקראת "ברכת כוהנים", ובגלל המבנה המיוחד שלה, המבוסס על שלושה פסוקים שכל אחד מהם מהווה ברכה בפני עצמה, נקראת גם "הברכה המשולשת" בתורה:
- "יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ,
- יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ,
- יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם", (במדבר ו' 24-26).
מהי ברכה זו, מה מייחד אותה ומה משמעותה לדורות?
במסגרת החובות והמצוות שהוטלו על הכוהנים במקדש, ציוותה התורה "לבני אהרון הכוהנים" לברך את עם ישראל. הראשון שקיים מצווה זו הוא אהרון הכהן בעצמו ביום השמיני לחנוכת המשכן. בתום הקרבת קורבנות המילואים נאמר: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם, וַיְבָרְכֵם" (ויקרא ט' 22). ברכה זו היא ברכתו של ה' לבני ישראל, הנעשית על ידי הכוהנים שהם שליחי ה': "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם ". לפיכך חייבת ברכה זו להיאמר ככתבה וכלשונה, ללא שינויים: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם". מצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן לדורות, ואף שמצווים הכוהנים לקיימה בבית המקדש בעת עבודתם, מתקיימת מצווה זו, לאחר שחרב בית המקדש, בתפילה בציבור בבתי הכנסת.
כאשר קיימו הכוהנים מצווה זו במקדש, נהגו לעלות בשעה קבועה "על הדוכן" כדי לברך את העם, ובשעת הברכה הם נשאו את ידיהם כמעשה אהרון הכהן, ולכן נקראת פעולה זו של הכוהנים "נשיאת כפיים".
כאמור, הברכה נחלקת לשלושה היגדים, וכל היגד מהווה ברכה בפני עצמה. שלושת הברכות מתארכות ויוצרות מבנה מדורג, כאשר בברכה הראשונה שלוש מילים, בשנייה חמש מילים ובשלישית שבע מילים. תופעה צורנית זו מהותית, ותפקידה להדגיש את ההדרגתיות גם בתוכן הברכה: על הברכה הראשונה אומר רש"י: " 'יברכך ה' וישמרך'– יברכך ה' – בנכסים, וישמרך- שלא יבואו שודדים ליטול ממונך". לפי זה, מדובר בברכה חומרית המספקת את צורכי הייסוד של האדם: פרנסה וביטחון; על הברכה השנייה – "יאר ה' פניו אליך ויחונך"- מציין מדרש רבא, במדבר יא, 6: "יאר- זה מאור התורה, שיאיר עיניך ולבך בתורה, כמו שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור". גם המילה השנייה בפסוק "ויחונך" מתייחסת למתן דעת ותבונה, כמו שאנו אומרים בתפילת העמידה: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". לפי זה, ברכה זו מעניקה את צורכי האדם ברוחניות ובהשכלה; על הברכה השלישית- "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"- מפרש רבנו בחיי בן אשר: "בכל מקום שתפנה יהיו פניו נשואות אליך לשום לך שלום וזו השגחה פרטית יתירה". לפי זה, ברכה זו מעניקה את הגדולה שבמתנות והיא – קרבת ה' ואהבתו המלווה את האדם ומעניקה לו שלום, שהוא עיקר הברכות.
אם כן, מבנה הברכות מבטא עלייה הדרגתית, מדרגה אחת לגבוהה ממנה, כאשר הברכה השלישית היא גולת הכותרת. זאת מפני שנכסים חומריים ונכסים רוחניים אינם אלא כלים ואמצעים בלבד להגיע אל המטרה העליונה – קרבת ה' ואהבתו- כפי שאנו מכריזים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אהבה זו לה', שלשמה אנו משעבדים את מאוויינו, מחשבותינו וכל נכסינו, מכוונת למטרה אחת: "ואני קרבת אלוקים לי טוב" (תהילים ע"ג, 28). באמצעות קרבת אלוהים זו מוענק לנו השלום, שהוא משאת נפשו של כל אדם בחיי הפרט והכלל.
מושג השלום כולל במשמעותו גם את תפיסת השלמות, משורש ש.ל.מ, שזהו מצב של שלווה, שגשוג והרמוניה. חז"ל הרחיבו את הדיבור בשבח השלום וראו בו ערך עליון: "גדול השלום שכל הברכות והתפילות חותמים בשלום – קריאת שמע חותמה שלום "ופרוש עלינו סוכת שלומך", ברכת כוהנים חותמה בשלום- "וישם לך שלום", וכל הברכות חותמים בשלום– "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" (מסכת דרך ארץ, הלכה יט). המקרא דורש מן האדם לנהוג ביושר ובהגינות כלפי הזולת, וזוהי מטרתם של כל החוקים שבין אדם לחברו. על כן, על האדם להתרחק מן הרע ולשאוף להשגת שלום: "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהילים לד, 15). השלום, הצדק והאמת משלימים זה את זה ויוצרים הרמוניה: "על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום" ושלושתן דבר אחד הן- נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה שלום- ושלושתן בפסוק אחד:"אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח', 16) (תענית דף ס"ח).
לאחר חורבן המקדש ואיבוד העצמאות הלאומית, גברו הכיסופים והכמיהה לשלום. העם בתפוצות נשא עיניו לעיר ירושלים ותלה בה את כל תקוותיו לשלום. בשם העיר עצמה נמצאים הייסוד והמשמעות לירושלים כעיר השלום. כך ביטא זאת משורר תהילים (מזמור קכב): "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך". השבוע, לאחר שחגגנו את יום ירושלים, ובפרוס עלינו חג השבועות, חג מתן תורה, מי ייתן ונזכה לברכת השלום: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו, 6).
- פרשת "במדבר" – מהדגל במדבר לדגל המדינה
- פרשת "נשוא" – על הנזירות כדרך חיים
- פרשת – "נשוא" – ברכת הכוהנים – ברכת השלום
- פרשת "בהעלותך" – על תלונות גלויות ומאוויים כמוסים
- פרשת "שלח" – חטא המרגלים
- פרשת "קורח" – חשיבותה של הידברות
- פרשת "קורח" – על מנהיגות ושררה
- פרשת "חוקת" – המן הסלע הזה נוציא לכם מים?
- פרשת "חוקת" – נחש הנחושת – ממסר אלוהי לפולחן אלילי
- פרשת "בלק" – המוסר על פי האתון
- פרשת "פנחס" – דמות האישה המקראית לאור סיפורן של בנות צלופחד
- פרשת "מטות" – "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?!"
- פרשת "מסעי" – גאולת דם וערי מקלט