בפרשת ניצבים מצויה מצווה לא מזוהה ולא מוגדרת: " כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד,  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל', 11-14).

 מהי מצווה זו, מה משמעותה, וכיצד יש לקיימה?

רש"י מסביר כי מצווה זו היא מצוות קיום התורה המוטלת על כל יחיד בישראל. על מצווה זו נאמר: "לא נפלאת היא ממך", כלומר לא מכוסה, אלא גלויה וברורה. היא אינה מצויה לא בשמים ולא מעבר לים, ואין צורך לעשות את הבלתי אפשרי כדי להשיגה. מצווה זו הינה זמינה וקלה להשגה: "בפיך ובלבבך לעשותו": "בפיך" – בכך שינצור אדם את לשונו מלדבר רע, "ובלבבך" – שימנע אדם את עצמו מלחרוש רעה על חברו, ויעשה הטוב והישר בעיני ה'. הסבר זה, אף שהוא מתאים לתוכן הפסוקים, לא התקבל על רוב פרשני המקרא, כנראה משום שכבר בתחילת הפרשה הדגיש משה את חובת היחיד והעם בכל הדורות לקיים את התורה ומצוותיה.

 יש לציין כי גם בפרשת "כי תבוא" מדובר על מצוות קיום התורה, תוך פירוט השכר והעונש שיחול על מי שישמע או לא ישמע – "וְהָיָה, אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ"  (שם כ"ח 15). לכן סבורים רוב מפרשי המקרא שמצווה זו היא מצוות התשובה, שעל כל אדם שחטא לעשות.

לפי זה נאמר בפסוקים אלו כי החזרה בתשובה "לא נפלאת היא ממך" – אינה מכוסה או נסתרת, אלא גלויה ומובנת, אין צורך לקבל הסבר מנביאים המקבלים השראתם מן השמיים, ואף לא מחכמי הדור המובהקים המצויים מעבר לים, כדי לקיימה. מצווה זו כל כך זמינה ומצויה בהישג יד עד שניתן לקיימה "בפיך ובלבבך לעשותו", כלומר על ידי וידוי בפה, על חטאים שעשה האדם, ועל ידי הבעת צער וחרטה כנים.

 הסבר זה מתאים לפסוקים ומהווה המשך ענייני לפסוק שקדם להם: " כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה,  כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ " (שם ל', 10).

לפי זה מעניין, שאף  שבפסוק זה נאמרה מצוות החזרה בתשובה במפורש, לא מנה הרמב"ם  מצווה זו, במניין המצוות של התורה.

הייתכן שהרמב"ם לא ראה את החזרה בתשובה כמצווה מן התורה?

אכן כן. הרמב"ם לא התייחס למצווה זו כמצווה מן התורה, כי התשובה לפי עצם מהותה היא תהליך נפשי פנימי המתחולל באדם באופן רצוני, מתוך בחירה חופשית. לפיכך לא ייתכן, לדעת הרמב"ם, לצוות על האדם לעשות תשובה. לכן אומר הרמב"ם: "כל המצוות שבתורה, בין עשה, בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל יתברך, שנאמר: "וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" [(במדבר ה', 6-7) (רמב"ם, הלכות תשובה, א')]. הרמב"ם מדגיש כי רק לאחר שהאדם עשה תשובה ושב מחטאו מרצונו החופשי, חייב במצוות וידוי, שהיא המבחן המעשי לכך ששיבתו מחטאו הייתה שלמה. משום כך מנה הרמב"ם את מצוות הוידוי במניין מצוות התורה, אך לא מנה במסגרת זו את החזרה בתשובה. עוד יש לציין שפרשת ניצבים היא נבואה על עתיד האומה בכלל ואין לה קשר עם מצוות  וצווים המוטלים על היחיד בישראל.

מצוות התשובה, לדברי הנביא יחזקאל, מכפרת על כל העברות, ואפילו פשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שום דבר מרשעו: "צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ, וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ, בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ" (יחזקאל ל"ג, 12). לפי זה, התשובה מוחקת את חטאי העבר ומעניקה לבעל התשובה יתרון על הצדיק הגדול שלא טעם טעמו של חטא: "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות, ל"ד). ולא עוד אלא: "שגדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכויות" (יומא, כ"א).

 ההסבר לכך פשוט. הרשע שחטא ומצא כוחות נפשיים פנימיים להתמודד עם נטיותיו ולכבוש את יצריו, עומד בדרגה גבוהה יותר מצדיק גמור שלא התמודד עם כוח המשיכה של החטא. התהליך הנפשי של החזרה בתשובה חשוב יותר מאשר המצב הקבוע של הצדיק הגמור, זאת כמובן, בתנאי שבעל התשובה עמד במבחן המעשי של החזרה בתשובה: "איזוהי תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופרש ולא עשה מפני התשובה ולא מיראה ולא מכישלון כוח" (הרמב"ם, הלכות תשובה, א').

התשובה השלמה היא שינוי מהותי בנפש האדם שמתרחש לאחר שעבר תהליך של חרטה, וידוי ועזיבת החטא ממש.

עתה ברור מדוע פרשת ניצבים נקראת בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, או בשבת שלפני ראש השנה. ימים אלו הם ימי רחמים ורצון, ומומלצים  לעשיית תשובה. בימים אלו היחיד והעם נקראים לעשות תשובה ובכך להבטיח את המחילה ליחיד ואת הגאולה לעם, כפי שמבטיח משה בפרשת ניצבים: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם,  אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה.  " (דברים ל' 3-2).