חזון מנורת הזהב שראה זכריה הנביא הוא הנושא המרכזי של ההפטרה לפרשת "מקץ", אותה קוראים בדרך כלל בשבת חג החנוכה. הייתכן כי יש קשר ענייני בין סיפור שיבת ציון, אותו תיאר זכריה בחזון המנורה, לבין סיפורם של החשמונאים המתבטא בהדלקת נרות החנוכה? יתרה מזאת, הייתכן כי שני אירועים היסטוריים אלו קשורים עניינית לסיפורו של יוסף בפרשת "מקץ"?

אכן כן. לא בכדי כרכו חז"ל את שלושת האירועים ההיסטוריים, בתוכן הקריאה בתורה ובהפטרה של שבת זו, כפי שנראה להלן:

בפרשת "מקץ" בא לידי ביטוי עז המפגש של העבד העברי יוסף עם המלך פרעה – נציג התרבות המצרית האלילית. מפגש זה התרחש על רקע חלומו של פרעה והתחיל בפנייתו של פרעה אל יוסף: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ" (בראשית מא, 15). הסיפור המקראי שאינו נוהג לתאר את רגשות הנפשות הפועלות, לא מתאר גם את רגע המפגש הגורלי הזה, ולכן נראה, שכך היה מתאר כותב בן זמננו את הפגישה הזאת: "היה זה רגע דרמטי, כל העיניים, אולי אלפי זוגות עיניים, היו נעוצות באותה שעה ביוסף. מצרים כולה, מצרים שהיאור הוא אלוהיה, הסוגדת לפנתיאון של האלים, השטופה במעשי כישוף, שחיי הכלל והפרט נחתכים על פי תחזיות האיצטגנינים ופתרונות החרטומים מצפה למוצא פיו של יוסף" 

תשובתו של יוסף הפתיעה: " וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי, אֱלֹקים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (שם, 16). יש בתשובה זו מעין התרסה המבטאת עמידה איתנה ואמיצה אל מול התרבות האלילית המצרית. אך ראה זה פלא! – תשובה זו, לא רק שאינה מוציאה את המלך מגדרו, אלא פועלת באופן בלתי צפוי לטובת יוסף: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקים בּוֹ?" (שם, 38). פרעה הודה במציאותו של אל עליון, הכיר בכוחו של יוסף הבא מכוח האמונה בו, ולפיכך ויתר בפועל על סמכויותיו והעניקן ליוסף: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת, אֵין נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ  אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי, וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ " (שם, 39).

פרשה זו מעלה על נס את הצלחתו של יוסף, להישאר בן-חורין, עצמאי באמונותיו ובערכיו, בתוך התרבות השונה והשולטת המנוגדת כל כך לעולמו. לאחר שנקרע ממשפחתו ומבית אביו בגיל שבע עשרה.

 סיפורם של אנשי העלייה הראשונה, בתקופת שיבת ציון, מזכירה אף היא במובנים רבים את סיפור יוסף. צבאות בבל כבשו את ארצם, החריבו מקדשם, והגלו אותם לבבל. כמו יוסף נחשפו לתרבות הבבלית האלילית, ולאחר מכן לתרבות הפרסית, וכמו יוסף נאבקו נואשות כדי לשמור על אמונתם ועל ערכיהם. קשיי העלייה שחוו השבים לציון, ולאחר מכן קשיי הקליטה, יחד עם ההתנכלויות של צרי יהודה, גרמו לאווירת ייאוש גדולה. נביאי התקופה, חגי וזכריה, עשו מאמצים רבים לעודד את העם, ובעיקר את מנהיגיו: יהושוע הכהן הגדול וזרובבל נשיא יהודה (פחה).

 המראה הנבואי שתיאר זכריה לעולים נועד להפיח בהם תקווה: "וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ, וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ " (זכריה ד, 3-2). משמעות מראה זה, כפי שהנביא ביאר בהמשך הוא שאין להתייאש מן הקשיים ואין לאבד את התקווה : " לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹח כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת" (שם, 6). על מנהיגי העם לגייס את כל הכוחות הפיזיים והנפשיים, ובאמצעות האמונה והעוצמה הרוחנית לעשות את הנראה כבלתי אפשרי.

 הנביא ממחיש מסר זה בעזרת הדימוי הבא: " מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל? לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל, לְמִישֹׁר!" (שם, 7). ההר הגדול המסמל את המכשולים הגדולים שעמדו בפני העם ובפני מנהיגיו, ייהפך למישור. נבואה זו זהה לנבואת ישעיהו: " כָּל גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה " (ישעיהו מ', 4).

סיפורם של החשמונאים בתקופה מאוחרת יותר דומה אף הוא במובנים רבים לסיפורם של אנשי העלייה הראשונה בתקופת שיבת ציון. יהודים אלו נאלצו להתמודד עם התרבות היוונית ההלניסטית. גם הם גילו לפתע עד כמה מעטים ובודדים הם במלחמתם עם עוצמתה של האדירה בממלכות. רובו המכריע של העם נהה בערגה אחר התרבות העולמית החדשה, ועקב כך זנח את ערכי התורה והיהדות. החשמונאים, שנשאו את נס המרד נגד השלטון היווני הזר, נאלצו להילחם גם באחיהם המתייוונים. ניצחונם הגדול היה ביטוי לניצחון הרוח על הכוח – ניצחון המעטים בעלי העוצמה הרוחנית על הרבים נושאי אמונת הכזב של התרבות האלילית. נס פך השמן לפיו הספיקה כמות השמן המעטה להדליק את מנורת המקדש, במשך שמונה ימים, במקום יום אחד. מבטא יותר מכל את הניצחון הזה.

חז"ל קבעו לחוג את שמונת הימים כדי להודות ולהלל את ה' על ניצחון החשמונאים ומיגור היוונים. אך משום שניתן היה לטעות בתחושה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה " (דברים ח 17) – קבעו חז"ל את מצוות הדלקת נרות חנוכה כעיקר מצוותו של החג. וזאת כדי להדגיש שניצחון זה הושג בכוח הרוח, האמונה והביטחון בה'.

לפיכך נראה כי אישיותו המיוחדת של יוסף, שעמד לבדו מול עוצמת התרבות המצרית, ואף שמר על ייחודו ועל ערכי בית אביו, הקרינה והשפיעה על העלייה הראשונה של שיבת ציון ועל ממשיכיהם החשמונאים. אירועים אלו הוכיחו כי בכוח הרוח ניתן למגר את הרשע ולהרים בגאון את מנורת המאור.