התורה מקדישה את פרשות תזריע, מצורע, באופן כמעט בלעדי לנושא הצרעת. מדובר בסוגי צרעת  באדם, בבגדים ובבתים, ובאופן הטיפול של הכהן בנגעים אלו. התורה מתארת בפירוט את צורות הפצעים, עומקם וצבעם, בגוף, בעור, בראש ובזקן, ואפילו בבגדים ובקירות הבתים.

 מהי המחלה הזאת? הייתכן שמדובר במחלה פיסית, טבעית, המוגדרת (אבן שושן, ערך צרעת) כ – "נגע קשה, מדבק, הפוגע בעור, בריריות ובעצבים" ?

מפרשי תורה וחוקרי מקרא רבים רואים בחוקי הצרעת המפורטים בתורה תקנות משטרתיות בריאותיות, שנועדו למנוע את התפשטות המחלה הנוראה הזאת. לפיכך הטיפול כולל:

א. בידוד והסגרה של המצורע: "בדד יישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג 46).

ב. שריפת הבגדים הנגועים: "ושרף את הבגד … כי צרעת ממארת היא באש תישרף" (שם, 52).

ג. ניתוץ הבית והשלכת אבניו אל מחוץ לעיר: "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר" (שם, י"ד 45).

הסבר זה, המתייחס להיבט הרפואי של הצרעת, אף כי נראה במבט ראשון הגיוני ומתאים לאופן הטיפול במחלות מדבקות בימינו, מעורר לאחר העמקה רבה, שאלות ותמיהות. מסתבר לפי המתואר בכתובים שדווקא אדם הנגוע בכל גופו אינו מוסגר ואינו מבודד על ידי הכהן: "וראה הכהן והנה כיסתה הצרעת את כל בשרו וטיהר הכהן את הנגע, כולו הפך לבן, טהור הוא" (שם, י"ג, 12). גם הכלים הנמצאים בבית הנגוע בצרעת, לא עוברים הסגרה או טיהור אלא מפנים אותם מן הבית לפני בדיקת הכהן: "וציווה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע" (שם, 37).

אם נוסיף לתמיהות אלו את העובדה שחוקי ההסגרה והבידור אינם חלים על גויים וגרים, לא על חתן, ולא בימי משתה וחג, אזי נגיע למסקנה המתבקשת כי חוקים אלו לא נתנו לשם הגנה מפני התפשטות המחלה באמצעות הדבקה. הראיה לכך היא, שדווקא בימי משתה וחג, ימים של כינוס המונים, חוקי ההסגרה לא נאכפים. לפי זה  מסתבר שדרכי הטיפול בצרעת על פי התורה נוגדים את כללי הרפואה ומכאן שאין זו מחלה טבעית, ולפיכך גם גורמי המחלה אינם טבעיים.

התורה רואה בצרעת מחלה רוחנית – נפשית, שהגורמים לה הן עברות נפוצות האופייניות לכל חברה: לשון הרע, גאווה וחמדת הממון. החטא המהותי והמרכזי עליו מרבה התורה להצביע הוא לשון הרע, ומכאן גם השם "מצורע" – מוציא רע: "מהו שנאמר זאת תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין, ט"ו ע"ב). וכך כתב הרמב"ם: "המספר לשון הרע משתנות קירות ביתו … עמד ברשעו משתנים כלי העור… עמד ברשעו משתנים הבגדים שעליו … עמד ברשעו משתנה עורו ויצתרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו" (הרמב"ם, הלכות טמאת צרעת, ט"ז, ט').

מהו הקשר בין המחלה הטבעית, הצרעת, הפוגעת בגוף האדם, לבין גורמי המחלה הנפשיים?

הרב שלמה אבינר מסביר שהצרעת היא מחלה פסיכומטית: "כלומר מחלה גופנית שסיבתה פסיכולוגית … האדם הלוקה במחלה סובל ממש בגופו, אלא ששורש המחלה אינו נעוץ בסיבה אורגנית, אלא בסיבה נפשית" (טל חרמון, פרשת תזריע). התורה מחברת את התחום הפיסי – פתולוגי של הצרעת עם התחום הרוחני מוסרי והופכת את הצרעת למייצגת נגע מוסרי חברתי. לפי זה, "המוציא רע" הוא המצורע האמתי של החברה האנושית.

 מאחר והדיבור הוא היוצר והבונה את ההוויה החברתית, הפרעות בתקשורת, כמו רכילות ולשון הרע, הן אלה שהורסות את הרקמה החברתית וגורמות לניכור ולפירוד. לשון הרע, כמו הצרעת, פוגעת בעור, בריריות ובעצבים של החברה, ופושה כמו נגע בכל גופה. מחלה זו היא אכן אחת המחלות הקיומיות המאיימות על האנושות. היא אינה מתפשטת באמצעות חיידקים או וירוסים, אלא חמור יותר – באמצעות השפה, הלשון, הדיבור, ובעידן התקשורתי שלנו היא מתפשטת בכל אמצעי התקשורת.

 על כן מצווה התורה על הכהן, הדמות הרוחנית העליונה, לבדוק את הסימפטומים של המחלה בעת התהוותה ולהחליט על הפתרון הנכון. הסגרת המצורע מהווה עונש על פי עיקרון מידה כנגד מידה: "בדד יישב מחוץ למחנה מושבו". הוא אשר זרע מדנים ושנאה במחנה יורחק אל מחוץ למחנה.