בפרשה זו האחרונה בספר במדבר אנו מתוודעים לאחת המצוות החשובות ביותר שמטרתה להגן על חייהם של הנמצאים תחת איום: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר ל"ה 11) לפי זה על בני ישראל לקבוע מספר ערים שישמשו מקום מקלט לרוצחים בשוגג מפני גואל הדם: "… ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט (שם 12)

מיהו גואל הדם ומה הטעם לשליחתו לעיר מקלט? יש לציין כי בתקופת המקרא התקיימה בעם ישראל, ובוודאי בקרב בעמים השכנים, מציאות של גאולת דם לפיה מוטלת חובה על המשפחה, בית האב, או השבט, לנקום את דמו של בן המשפחה שנרצח על ידי המתת הרוצח או אחד מקרוביו. מנהג נורא זה היה מקובל בתקופה בה עדיין לא היה משטר מרכזי בעל סמכות משפטית המחייבת את כל העם.

על פי התפישה הקדומה, רואים כל בני המשפחה חובה לעצמם לנקום את דם הנרצח: " גאולת הדם היתה מצויה פעם כמעט בעולם כולו ועדיין היא מצויה ברוב העמים הקמאים וגם בכמה עמים באירופה ובאסיה" (האנציק' העברית ערך "גאולת דם") לפיכך נראה כי בשלב זה בו נמצאים שבטי ישראל – מדינה בדרך- ולפני היותם עם חופשי בארצו, מצווה ה' את משה להשתית את חיי החברה והעם על אושיות החוק והמשפט ולמנוע עשיית דין באופן שרירותי. המשפט צריך להיעשות אך ורק על ידי המוסד החוקי של המדינה, עליו הרחיב משה את הדיבור בדברים י"ז 18: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך בשעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק". שליחתו של הרוצח בשגגה לעיר מקלט אינה רק לשם הגנה עליו מפני גואל הדם. התורה מצווה: "ולא תקחו כופר לנוס לעיר מקלטו לשבת בארץ עד מות הכוהן הגדול" ( במדבר ל"ה 32)  אסור לבית המשפט לשחרר את הרוצח בשוגג תמורת כופר הנפש שמשפחתו של הרוצח שלמה למשפחתו של הנרצח. זאת משום "שעניין הרציחה חמורה עד מאוד שבה השחתת העולם עד שאמרו חז"ל שההורג במזיד אפילו עשה כל המצוות אינו ניצל מן הדין ולכן ראוי למי שהרג אפילו בשוגג מכוון שבאה התקלה על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו" (ספר החינוך מצווה ת"י) אם כן מטרת הגלות לעיר מקלט היא להעניש את הרוצח בשוגג על ידי עקירתו ממשפחתו ומבית אביו. כך מסופר על הרוצח הראשון בעולם, קין, שלאחר שרצח את אחיו חש נרדף ומאוים מפני גאולת דם אפשרית: "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני" (בראשית ד, 14) קין, יש להבהיר היה רוצח בשגגה, כי היה זה המוות הראשון בעולם, וקין ככל הנראה לא היה מודע לתוצאות מעשיו, לכן מעניק לו אלוהים את ההגנה הניתנת לרוצחים בשוגג: " לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו". (בראשית ד', 15)היחלצותה של התורה להגנת הרוצח בשגגה מפני גואל הדם מלמדת על התייחסותה המבינה להרגשתו ולמניעיו של גואל הדם: "פן ירדוף גואל הדם אחר הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולא אין משפט מוות" (דברים י"ט, 6) משום כך לא אוסרת התורה את מנהג גאולת הדם שהיה נהוג ומושרש באופי ובתרבות של החברה השבטית הקדומה, ולמרות התנהגותה הנחרצת התירה את גאולת הדם בנסיבות מיוחדות ונדירות – אך ורק כאשר מפר הרוצח את תנאי מעצרו ויוצא אל מחוץ לגבול עיר מקלטו. שהותו של הרוצח בשוגג בעיר מקלט, אף שהיא לצורך הגנה וענישה,

 נועדה למטרה שיקומית וחינוכית: "הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי" (שם) שפירושה שיש להעניק לרוצח בשגגה חיי רוח ותרבות בנוסף לחיי הרווחה והנוחות. לכן ערי המקלט הו למעשה ערים שהוקצו להתיישבות עבור שבט לווי שלא קיבל נחלה. בערים אלו ערי הלוויים, חיים אנשי חינוך ודת שעבדו בעיקר במקדש, ועסקו בהוראה. הרוצח נשאר בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול ורק לאחר מותו "ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו " (שם 28) הזיקה בין הרוצח בשוגג לכוהן הגדול מוסברת בכך שהכוהן הגדול מסמל ומבטא את השלמות המוסרית ורוחנית של העם כולו ולכן כל חטא בשגגה או בזדון, פוגם בשלמות זאת. מותו של הכוהן הגדול ורגשי הצער והאבל שמותו מעורר, מאחד שוב את כל העם, ומהווה עיתוי מתאים לכפרה ולחנינת כל הרוצחים בשוגג.