"האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?!" (במדבר ל"ב, 6)- כך הגיב משה על בקשת בני ראובן ובני גד שייתן להם את הארצות שנכבשו בעבר הירדן המזרחי לנחלה. יתרה מזאת, משה האשים אותם בפחדנות, השווה אותם למרגלים שלא האמינו שניתן לכבוש את ארץ כנען וכינה את מניעיהם ואורח חייהם "תרבות אנשים חטאים" (שם, 14).

האומנם כך יש לראות את פנייתם של בני ראובן ובני גד?

לכאורה, בקשתם הגיונית וראויה הייתה להתייחסות חיובית. הארצות של סיחון ועוג מצטיינות בשטחי מרעה גדולים ופוריים, ומאחר שלבני ראובן ולבני גד היה מקנה רב ועצום, היה זה אך טבעי שיהרהרו באפשרות קבלת חבל ארץ זה לנחלה. מדוע אם כן הגיב משה בחומרה כל כך רבה לבקשתם?

נראה כי המפתח להבנת תגובתו הנזעמת של משה, ואחר כך להבנת ההסכם המשותף בין משה לבין שני שבטים אלה, הוא הפסוק החותם את בקשתם המנומקת: "אל תעבירנו את הירדן !" (שם, 5). משה הבין כי בני ראובן ובני גד התכוונו להתיישב בעבר הירדן מזרחה, להיפרד מאחיהם בני ישראל ולא להשתתף במלחמות לכיבוש ארץ כנען. תגובתו הקשה נבעה מן הסכנות החמורות שצפה מן ההיענות לבקשה זו:

א. שחרורם של בני ראובן ובני גד ממילוי חובתם הלאומית תשפיע בהכרח לרעה על נכונותם של שבטי ישראל האחרים לעבור את הירדן מערבה ולהילחם בעמי כנען. השתמטותם של שני שבטים חשובים אלה מן המשימה הצבאית כדי לקיים את עדריהם הרבים תתפרש כתבוסתנות ותפגע במורל הקרבי של העם.

ב. הענקת חבל ארץ עשיר זה לשבטים אלו מהווה העדפה משמעותית של שבטים מסוימים על פני שאר שבטי ישראל. זאת ועוד, שחרורם מחובת הלחימה לכיבוש הארץ יביא בצדק לביקורת ולתסיסה חברתית בעם נגד ההנהגה המעניקה זכויות יתר וטובות הנאה לחלק מסוים של העם.

לאחר מעשה התברר כי טעה משה בהאשמותיו הקשות: "וייגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ" (שם, 16-17). לפי זה דחו שני השבטים את החשדות החמורים של משה וקיבלו על עצמם להיות הכוח החלוץ הראשון אשר יעבור את הירדן ויוביל את שבטי ישראל למלחמת כיבוש ארץ כנען. הם מתחייבים בהצהרה חד משמעית: "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (שם, 18).

התחייבותם הנחושה של בני ראובן ובני גד הניחה את דעתו של משה מצד התוכן, אך לא מבחינת הניסוח והסגנון בו נאמרו הדברים. משה, איש האלוהים, טעה אמנם בהאשמותיו, אך מסתבר כי לחששותיו היה יסוד מוצק שנחשף עתה בנוסח דבריהם – שני השבטים אינם מזכירים בדבריהם את שם ה'. אפילו פעם אחת. הם מבטיחים להנחיל את הארץ לבני ישראל בכוחם הם, ובאשר למקנה ולטף, מסתבר כי דאגו לצאנם יותר מאשר לטפם: "נבנה למקננו פה""חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם". (רש"י, שם). לפני משה ניצבו שני שבטים שחמדת הממון מהווה את הציר המרכזי בגישתם. אהבתם לממון העבירה אותם על דעתם עד כי הפכו טפל לעיקר ועיקר לטפל. מכאן הדאגה הרבה לצאנם, שהיא אף גדולה יותר מדאגתם לבניהם ולבנותיהם, ומכאן גם ביטחונם העצמי המתבטא בגישתם החילונית ביחס לשאלת ארץ ישראל. משום כך חוזר משה על דבריהם בדיוק מבחינת התוכן, אך לא מבחינת הניסוח. בתשובתו מזכיר משה חמש פעמים את שם ה': אם תחלצו לפני ה' למלחמה ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה'… ונכבשה הארץ לפני ה' והייתם נקיים מה' ומישראל והייתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'" (שם, 20-22). בניסוח זה מבטא משה את השקפתו הדתית בניגוד להשקפתם המוטעית של בני ראובן ובני גד. עליהם אפוא להתחייב לפני ה', שהוא יוצר הכול ורק הוא לבדו מנחיל לעמו ישראל את הארץ. בסוף דבריו פונה משה: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (שם, 23). זוהי למעשה הערה משמעותית מאוד שניתנת כבדרך אגב – עליכם לדאוג בראש ובראשונה לטפכם ורק אחר כך לצאנכם. בכך שלל משה את הגישה החומרנית שלהם. לפיכך התחייבו שוב בני ראובן ובני גד לפני משה והפעם בניסוח המתוקן: "ויאמרו בני גד ובני ראובן … טפנו, נשנו, מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה" (שם 26-27). רק לאחר שחזרו בהם שני השבטים מהשקפתם המוטעית ציווה משה את הנהגת העם למלא אחר ההתחייבויות ההדדיות, וכך אמנם נעשה.

בטיפולו בפרשה זו התגלה משה לא רק כמנהיג אחראי המקבל החלטות מתוך שיקולים לאומיים וחברתיים נכונים, אלא גם ובעיקר כמחנך ואיש רוח המעצב ברגישות ובכישרון את האופי ואת התכונות של עמו.

שתף: שתף בפייסבוק שתף בוואצאפ שתף במייל