נושאה של פרשת "לך לך" הוא אברהם, אביהם של בני ישראל ושל האומה היהודית. הפרשה פותחת בציווי ה' לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, 1). לפי זה, על אברהם לצאת מהישות בה הוא נמצא, ואין הכוונה לפרידה גופנית בלבד, אלא להתרחקות נפשית – רוחנית מכל העבר התרבותי–אמוני שלו. ואכן כך עשה אברהם וכונה עקב כך "אברהם העברי" – שכל העולם בעבר זה, ואילו אברהם בעבר השני. כך גם נדרש מעם ישראל: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, 9).

ציווי ה' לווה בברכות שה' העניק לאברהם: "ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, 3-2). מן הברכות וההטבות הניתנות לאברהם ולזרעו באופן מיוחד, ניתן ללמוד שגם אומות העולם יזכו בהן, ולפיכך נבחר אברהם לצאת מן הישות בה הוא נמצא כדי להביא ברכה לעולם כולו.

מדוע נבחר דווקא אברהם? מה ידוע לנו עליו טרם נבחר?

אין בטקסט המקראי כל פרט על עברו של אברהם טרם בחירתו, ועל פי נוסח הציווי  לא צוין היעד אליו עליו להגיע – " לך לך … אל הארץ אשר אראך". המדרשים, הספרים החיצוניים, הספרות המסופוטמית והספרות הדתית של הנצרות והאסלם, מלאים סיפורים על ניסיונותיו של אברהם להבין את האמונות האליליות שרווחו בזמנו. סופר רבות על התבוננותו ומחקריו בגורמים המניעים את התהליכים הטבעיים בעולם, ולבסוף על הכרתו בכוח עליון המנהיג  את העולם. המדרשים מתארים את ויכוחיו ועימותיו עם בני דורו, את ניפוץ האלילים בבית הוריו, ואת השלכתו לכבשן האש. כמו כן סופר על נס הצלתו ומעשיו הרבים להפיץ ולפרסם את ידיעת ה' בעולם.

 הרמב"ם מדגיש כי לפני שנבחר אברהם: "השיג דרך האמת והבין קו הצדק מתכונתו הנכונה וידע שיש אלוהי אחד והוא המנהיג והוא ברא הכול ואין בכל הנמצא אלוהי ממנו" (הרמב"ם, היד החזקה, הלכות ע"ז). לכל זה אין זכר במקרא, חוץ מרמז קטן בישעיהו החושף את העובדה שאברהם היה בסכנה גדולה וניצל ממנה: "כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" (ישעיהו כ"ט, 22).

 מדוע  אם כן, לא סופר על כך דבר בתורה?

מפרשי המקרא והוגי הדעות ביהדות התחבטו בשאלה זו, ונראה כי הסיבה לכך מצויה בישעיהו: "הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקבתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו" (ישעיהו נ"א, 2-1)  לפי זה, אברהם הוא הצור, החומר הבסיסי, ממנו נחצב עם ישראל. הוא השורש ממנו צמח העם היהודי. התורה לא מתייחסת לאברהם כאל צדיק שעל סמך עברו נבחר, כי אין המדובר בצדיק כמו הצדיקים היחידים שהיו לפניו – נוח, חנוך, שם ועבר – כאן מדובר בצדיק יסוד עולם אשר נבחר לא על יסוד עברו, אלא על יסוד ייעודו: "ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו אשר יצווה את בניו ואת בני בניו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, 19-18). העלמת כל מעשי אברהם טרם היבחרו – מטרה אחת לה: להציג בפני האומה היהודית, ודרכה לכל העולם, את הדרך בה יש לעבור, כתהליך של התנסות על מנת להגיע להכרה ולידיעת ה'.

עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם, החל מן הניסיון הראשון בו נפרד מעברו – בית אביו – ועד הניסיון האחרון בו התבקש להיפרד מעתידו – עקדת בנו – הם התהליך שעל אדם מאמין לעבור כדי להגיע לדבקות ולאמונה בה'. לפי זה, הדבקות והאמונה, אינם מצב סטאטי אלא תהליך רצוף ניסיונות בהן נדרש לעתים האדם לצאת אם צריך, מן המציאות בה הוא נמצא –  "לך לך". לשבור סיטואציה, ולהיות מוכן להקריב את היקר לו- נוחות, טובות הנאה, נכסים וכל מיני "בנים" אחרים ולחוות מעין "עקידה" כדי להגיע לשלמות רוחנית ואמונה. 

משמעותה המיידית של בחירת אברהם היא לכאורה ניתוקו מהאנושות כולה, דבר המחייב: התרחקות, הסתגרות ושנאת זרים. אך אין זו הכוונה, סיפורו של אברהם מוכיח את ההפך. אברהם נחלץ בכל כוחו להציל את העיר הסוררת סדום, שקבעה חוקי רשע ואכזריות כלפי כל אזרח שנקלע לתחומה. אברהם ההולך לעקוד את בנו ללא הרהור אחר דרישת ה', קורא בתקיפות לה' לחון את סדום: "חלילה לך מעשות כדבר הזה … השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (שם י"ח, 25). רגישותו של אברהם לזולת ואהבתו את הבריות מתבטאות גם לאחר שקיים את מצוות המילה המבדילה אותו מהאנושות כולה. המפתיע הוא שהמצווה הראשונה שעשה אברהם מיד לאחר המילה היא מצוות הכנסת האורחים כלפי זרים, עובדי אלילים.

המסר הברור העולה מהתנהגותו של אברהם הוא – קבלת בחירתו של אלוהים כעובדה המחייבת אותו לקבל על עצמו חובות כלפי עצמו וחובות כלפי האנושות כולה. מכאן המסקנה שבחירתו של אברהם, ובעקבות זאת בחירת עם ישראל, נועדה להביא ברכה לכל העולם, כפי שאכן התברך אברהם – "ונברכו בך כל משפחות האדמה".