חטא העגל הוא המשבר הגדול ביותר שהתרחש בין עם ישראל לאלוהים. חטא זה ארע סמוך מאוד למעמד הר סיני, בשעה שעדיין הדהדו דברי אלוהים: " לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ" (שמות, כ' 3). המעבר היה חריף ומהיר מאוד: " סָרוּ מַהֵר, מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, ל"ב, 8).

 מה קרה לעם הזה? וכיצד ירד פלאים, כל כך מהר?

 תגובתו המיידית של משה, לאחר שראה את העגל ואת המחולות, אף היא תמוהה. הכתובים מדגישים את חשיבותם העליונה של הלוחות: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת " (שם ל"ב 16). איך העיז משה להשליך אותם מידיו  ולשברם?  מה משמעות שבירת הלוחות?

 עניין העגל קשה מאוד להבנה. פרשני המקרא והוגי דעות רבים עסקו בו בהרחבה, עם ישראל נושא חטא זה , בכל התקופות, בזיכרון ההיסטורי ומדי שנה. בקריאת התורה, נקרא נושא העגל ללא תרגום לארמית: "נקרא ולא מתרגם", כדי שלא להיחשף לחומרת הסיפור המקראי. גם אומות העולם האליליות שמחו להזכיר את חטא העגל לעם ישראל מתוך שמחה לאיד: "אומה זו ששמעה מאלוהיה לא יהיה לך אלוהים אחרים ולבסוף ארבעים יום אמרה לעגל ׳אלה אלוהיך ישראל׳ יש לה תשועה?" (מדרש תהילים ג', 3).

 פרושים והסברים רבים נתנו לחטא העגל, מהם המעצימים את החטא הנורא ומהם המלמדים סנגוריה על עם ישראל ומיחסים את החטא לערב רב שעלו עם בנ"י ממצרים. הסבר מעניין במיוחד הוא פירושו של רבי יהודה הלוי, על פי חיבורו הידוע – "ספר הכוזרי". רבי יהודה הלוי ביטא את תפיסתו בעניין חטא העגל בחיבור הדיאלוג המעניין בין מלך כוזר המבקש לדעת מהי הדת האמתית, לבין החבר המיצג את הדת היהודית. מלך כוזר הטיח בחבר: "השמר לך החבר לבל תפליג בסיפור שבחיה של אומתך ולבל תסיח דעתך מן הדבר הנודע ברבים, דבר המרותם את אלוהיהם… שמע שמעתי כי בעצם הימים ההם עשו להם עגל ויעבדו לו ולא לאלוה" (הכוזרי, מאמר ראשון, צ"ג).

 בתשובתו של החבר מבטא ריה"ל את השקפתו, לפיה לא חטאו בני ישראל בחיפוש אחר אלוהים אחרים. עם ישראל נשאר נאמן באמונתו לה', אך התקשה לעבדו ללא אמצעי מיצג, אליו יתפלל ובו יתמקד בעבודת האל. הוא מדגיש כי כך נהוג באומות העולם, ואפילו בימינו, כשאנו מתפללים בבתי תפילה, אנו מיחסים קדושה לארון הקודש ולמקום המקדש: "כאשר אנחנו עושים היום במקומות מכובדים ומתברכים בהם בעפרם ובאבניהם" (שם).

משה עצמו שימש כסמל המיצג את אלוהים. כך ראוהו העם בטעות ויחסו לו קדושה משל עצמו, לכן, משבושש לרדת מן ההר: "גברה האכזבה אצל אחדים מבני ההמון הרב ההוא ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות, אך גם הם לא כיחשו באלוהותו, אל מוציאם מארץ מצרים" (שם, צ"ז), לפי זה, חטא העגל לא היה בגידה בה', אלא רק עבירה על אחת ממצוותיו, בכך שעשו פסל, להמחיש ולייצג את האל.

 ריה"ל מדגיש שהחטא לא הקיף את העם כולו, אלא מיעוט קטן הנאמד בשלושת אלפים איש שהם כחצי אחוז מכלל העם. נושא זה טופל במהירות וביד קשה. המזבח נופץ, העגל נטחן עד דק, עובדי העגל נהרגו והיחסים בין ה' לעמו שבו כמעט לקדמותם. חטא העגל, אם כך, הינו משבר קשה בתהליך התגבשות האמונה הישראלית, אך אין לראות  בחטא זה, שבירת כלים, במובן של מרד באלוהים ובתורתו.

 שבירת הלוחות מעשה אלוהים נראית על רקע זה כדבר המובן מאליו. מטרת שבירת הלוחות היא שבירת המושגים המוטעים שהביאו לחטא העגל. במעשה זה של משה "מתאחדים גם הזעם והכאב אשר תקפוהו באותו רגע. גם התכלית הגדולה להרחיקם מטעותה של עבודה זרה וללמדם לקח עד סוף כל הדורות" (נחמה ליבוביץ', עיונים בפרשת כי תישא). כאשר קרב משה וראה את העגל והמחולות, הבין מיד את מקור הטעות של העם, המייחס קדושה של אלוהים לעגל מעשה ידי אדם. משה שבר את הלוחות כדי לבטא את אפסותם של הלוחות, במציאות של אי קיום מצוות האלוהים, ובכך הוכיח משה בצורה דרמטית, כי אין שום קדושה ועניין אלוהי ללא מציאותו של ה'. אם הדיברות החרוטות על הלוחות אינן מקוימות על ידי העם כמצוות ה' – אין ללוחות כל חשיבות והן לוחות אבן סתם.

 כך גם אין, למשכן ולמקדש קדושה משל עצמם, ללא התוכן האלוהי. לכן, ציווה ה' את משה, בתום טיפולו הענייני בפרשה מביכה זו: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה… וְאֶכְתֹּב, עַל הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ… " (דברים, י', 2). חז"ל ראו בפנייה זו של ה' לא רק מחילה לעם על מעשה העגל, אלא ציון לשבח למשה על אופן טיפולו בפרשה. ובמיוחד על ששבר את הלוחות כפי שנלמד מן הפסוק: " הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ…"  יישר כוחך ששברת!