מצוות שילוח הקן בפרשת כי תצא היא אחת מן המצוות המעטות שהתורה מגלה את השכר על קיומה: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם, עַל הַבָּנִים, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כ"ב 6-7). התורה מצווה את לוכד הציפור המקננת על אפרוחיה או ביציה, לשחרר את  הציפור (האם), אם ברצונו לאסוף לעצמו את הגוזלים או הביצים. התורה הבטיחה למשלח את הציפור שכר של אריכות ימים,

שכר דומה העניקה התורה למצוות כיבוד אב ואם, החשובה ממנה לאין ערוך: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ה', 15).

הייתכן כי מצוות שילוח הקן המתקיימת באקראי, תהיה שקולה למצוות כיבוד הורים שהיא מצווה תמידית, קבועה ומרכזית? האם יש זיקה עניינית בין שתי המצוות?

כדי להבין את הקשר והזיקה בין שתי המצוות יש לבחון את הסיבות והטעמים שהציעו חז"ל ופרשני המקרא לקיום מצוות שילוח הקן. הרמב"ם ציין את צער בעלי החיים כסיבה עיקרית לשילוח האם לחופשי: "כי צער בעלי החיים הזה גדול מאוד, אין הפרש בין צער האדם מצער בעלי החיים וזהו הטעם גם בשילוח הקן… " מורה נבוכים ג' מ"ח). הסבר זה לכאורה תמוה מאוד, כי אם רגש הרחמים על בעלי החיים, הוא היסוד לקיום מצווה זו – כיצד התירה התורה שחיטה ואכילת בעלי חיים? לכן קבעו חז"ל: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו מפני שעושה מצוותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות" (ברכות ה', ג'). לפי זה, אסור להרהר אחר מצוותיו של האל ולחפש להם טעמים הגיוניים, שהרי היסוד לקיום המצוות הוא רצון האל. ולכן המבקש למצוא הסברים מניחים את הדעת לכל מצווה, יתקשה לקיים מצוות שלא מצא לקיומן הסבר מתאים.

בכל זאת, שיטתו של הרמב"ם ניתנת להבנה, כיוון שהיא מניחה שיש לכל מצוות האל סיבות וטעמים  מתאימים, אלא שאין אנו כבני אנוש מסוגלים להבינן. אף על פי כן, על האדם להתאמץ ולהבין את טעמן של המצוות, ואם אינו מוצא טעם המניח את דעתו לקיומן, עליו לקיימן כגזירות מלך.

 מעניינת במיוחד דעתו של "ספר החינוך" המסביר מדוע התירה התורה לקחת את הגוזלים מן הקן, אך אסרה לקחת את האם: "שחפצו ברוך הוא בקיום המין ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים… ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי ה' ויראה כי המשכת קיום המינים בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם, מביצי כינים ועד קרני ראמים מיום שנבראו" (ספר החינוך, מצווה תקמ"ה). לפי זה, לקיחת האם ביחד עם הבנים מהווה סכנה להכחדת מין זה, של הציפור, בניגוד לרצון האל להתמיד בקיום כל מיני בעלי החיים. בדומה למצווה זו, אוסרת התורה לשחוט בהמות עם ולדותיהם: "וְשׁוֹר, אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד " (ויקרא כ"ב, 28).

 התורה התירה שחיטת בע"ח לצורך קיום האדם, אך השוחט את האם והבנים בבעלי הכנף ובבהמות, נראה כמשמיד את המין. שילוח האם לחופשי מאפשר לציפור לבנות קן חדש ולגדל דור של גוזלים שימשיכו את קיום המין. מאותה סיבה אסרה התורה להשחית עצי פרי, במיוחד בזמן מלחמה: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ', 19). התורה התירה את אכילת פירות העץ, אך אסרה לגדוע את העץ עליו גדלים הפירות – בדיוק כמו שהתירה לקחת את הגוזלים מן הקן, אך אסרה לקחת את האם. זאת כדי להתמיד בקיום הצומח והחי בעולם.

 הציפור "הרובצת על האפרוחים או על הביצים" מתגלה בשיא אהבתה ומסירותה. לאחר שבועות של דגירה לצורך חימום הביצים ללא מזון ומים, מוכנה האם למסור נפשה להגנה על צאצאיה ומסרבת לברוח ולהציל נפשה. אם אמיצה זו העוסקת במעשה בראשית ומבטיחה את קיום מינה ראויה לכבוד ולהערכה. גם אב ואם זוכים לכבוד ולהערכה על התמדתם להבטחת קיום המין האנושי. משום כך זוכה משלח האם לחופשי לא רק לאריכות ימים, כמו המכבד את הוריו, אלא גם "זוכה לבנים בזכות מצווה זו, כלומר… שימשוך קיומו שהבנים הם קיום האדם וזכרו" (ספר החינוך, שם).

 שכר זה הינו לפי עקרון מידה כנגד מידה – מאחר שקיים רצונו של האל בהבטחת קיומו של מין הציפור, כך יזכה להמשך קיום משפחתו וצאצאיו.