בפרשת כי תבוא מצויה תפילה מיוחדת שעל היחיד מישראל לומר בנוסח קבוע, בעת הבאת הביכורים לבית המקדש. זאת למרות שבתקופת המקרא היו תפילות היחיד נאמרות על פי הצורך והרגש בלבד, ללא נוסח תפילה מחייב. צריך לציין כי מצוות הבאת הביכורים נאמרה בשמות כ"ג, 19: "רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ " ורק כאן מצווה התורה את הבעלים, לומר תפילה מיוחדת בעת הבאת הביכורים.

מהי משמעותה של מצוות הבאת הביכורים? ומדוע ציוותה התורה דווקא במצווה זו להגיד תפילה מיוחדת?

הביכורים הם שם כולל לגידולי שדה ולפירות האילן המקדימים להבשיל, הם ניתנים רק משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, בזמן שבית המקדש קיים בלבד. מצווה להביא מן המובחר שבביכורים, אך הכמות אינה חשובה ולפי חז"ל די ב"כל שהוא", את הביכורים יש להביא בטנא לכהן אשר מניף אותם ומניחם לפני המזבח.

מביא הביכורים קורא במעמד זה את פרשת הביכורים הפותחת בפנייה לכהן: "וּבָאתָ, אֶל הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ " (דברים כ"ו, 3) ובסיומה: "וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי, ה', וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.  (שם, 10). הרמב"ם מסביר את טעמה של מצווה זו: "ליתן ראשית כל דבר, לה', לחזק מידת הנדיבות ולמעט תאוות המאכל וקנות הממון… אבל מקרא ביכורים יש בו מידת הענווה שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' " (מורה נבוכים ג', ל"ט).

 לפי זה יש למצוות הביכורים שלוש מטרות: האחת – לחנך את האדם לנתינה ולנדיבות, השנייה – להרגיל את האדם להסתפקות במועט ולדחיית סיפוקים, והשלישית – להרגיל את האדם להימנעות מתאוות הממון. האדם המעניק את הפרי החביב הראשון שלו לה' מפגין את נדיבותו, כובש את רצונו ותאוותו ליהנות מן הפרי  שכה עמל עליו וציפה לו, ובכך מתגבר על יצר הרכושנות ותאוות הממון. התורה מצווה אותו לקרא בקול ובפומבי את מקרא הביכורים, כדי להרגיל את האדם לבטא אמונתו ותודתו.

תפילה זו של מקרא ביכורים הינה מיוחדת במינה מבחינת תוכנה וניסוחה. היטיב להסביר את ייחודה פרופ' מרטין בובר בספרו "בין עמי לארצי", בובר מדגיש כי אף שתפילה זו נאמרת מפי היחיד באופן אישי, הרי שמשולבים בה עניינים לאומיים חשובים. מביא הביכורים מצהיר: " הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ " – הִגַּדְתִּי, בָאתִי אומר מביא הביכורים בלשון יחיד, לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ, ברבים. כאן שלובים היחיד והעם יחדיו.

משמעות דבריו של מביא הביכורים היא – אני – עם ישראל, באתי אל הארץ ומעיד על עצמי בכל פעם כשאני מביא ביכורים באופן אישי, כי אלוהים נתן לי כיחיד וכעם את הארץ. כך שמתנת אלוהים זו של הארץ מתחדשת תמיד בכל דור בעת שהאיכר מביא את ביכוריו לה'.

הדדיות זו בין הנתינה של ה' לבין הנתינה של האיכר מתבטאת בנוסח התפילה: "ויביאנו אל המקום הזה… ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה". האיכר מביא את הביכורים, כהבעת תודה על שה' הביאו אל הארץ.

 נתינה זו מודגשת בתפילה כדרכה של התורה, על ידי חזרה של הפועל נ.ת.ן שבע פעמים. לפיכך, ניתן לראות את מצוות הבאת הביכורים כפעולה חינוכית שמטרתה להחדיר ביחיד ובעם תחושת הכרת תודה כלפי בורא העולם, ולמעשה כלפי כל העושה טובה, בין אם הוא אדם, בעל חיים או דומם, ובין אם עושה הטובה מודע לכך ובין אם לא.

מידת הכרת התודה כפי שמתבטאת במקרא הביכורים, מדגישה את ההזדהות של היחיד עם עמו בעבר ובהווה, ולכן יש הדדיות, אכפתיות ותחושת שייכות ואחריות כלפי כל חלקי העם. על כן הקניית מידה זו הינה הבסיס לקיומה של חברה מתוקנת. בהיעדרה באים לידי ביטוי מיידי האנוכיות, ההתנשאות וחוסר האכפתיות כלפי הזולת. ללא תחושת הכרת התודה "כל דאלים גבר", כל אחד חש שמגיע לו הכול והוא אינו חייב כלום לאף אחד. כך מתרבים גילויי התוקפנות והאלימות המביאים לחברה מקוטבת ומסוכסכת.

עתה ברור מדוע מסתיימת פרשה זו של מקרא ביכורים בפנייה אל הפרט: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים כ"ו, 11).

מידת הכרת התודה יוצרת מערכת יחסים המבוססת על נתינה והכרת תודה בתוך המשפחה ובין כל חלקי החברה.