בפרשת "כי תבא" מדגיש משה לעם שוב את המצוות ואת החוקים שעליהם לקיים, אך מוסיף מצווה מעניינת: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים וללכת בדרכיו" (דברים כו, 17). גם בהמשך מציין משה דרישה זו: "יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות ה' אלוקיך והלכת בדרכיו" (שם כח, 9). לפי זה, המצווה ללכת בדרכי ה' היא מצווה מן התורה, ולכן נכללה במניין המצוות בספר החינוך (מצווה תרי"א): "להדמות בדרכי השם יתברך".

 דרישה זו של משה מכל איש ישראל להידמות לאל תמוהה ומעוררת שאלות אחדות: האם האדם יכול להשתוות לבוראו? מהן דרכי ה'? כיצד באה מצווה זו לידי ביטוי מעשי בחיי הפרט והכלל?

ראשית, יש לשלול באופן חד משמעי שהאדם יכול להשתוות לבוראו. אין לאל גוף ולא דמות הגוף, ומידותיו ותכונותיו נעלות ונשגבות מבינת אנוש. אם כן, כיצד אפשר לקיים מצווה זו? ספר החינוך מסביר את המתחייב מקיום מצווה זו: "שנצטווינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כוחנו ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך ה' וזה חפצו מבריותיו למען יזכו לטובו כי חפץ חסד הוא ועל זה נאמר 'והלכת בדרכיו' ". פירוש זה מבוסס על הנאמר במדרש הלכה: "תנאי: נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום, נקרא המקום חנון אף אתה היה חנון".

ברור שכל התכונות המיוחסות לבורא העולם ניתנו מנקודת המבט האנושית שלנו, ולפיכך מבטאות הן את עולם המושגים שלנו. ובכל זאת, נראה שדווקא מידה זו של החסד והרחמים היא המידה האופיינית ביותר והקרובה ביותר להערכת דמותו של האל, משום שהיא משקפת התבוננות מעשית במעשה הבריאה בבחינת "עולם חסד ייבנה", ובעיקר כי היא נוגעת ישירות בניסיון בחיי האדם במציאות היומיומית. האדם המאמין חש את רחמיו ואת חסדיו של ה' בכל הווייתו, ועל כך הוא משבח ומהלל: "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוקינו ורוח כל בשר לך תפאר ותרומם… ומבלעדיך אין לנו גואל ומושיע פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה אלא אתה" (שחרית של שבת וחג).

 הרמב"ם (מורה נבוכים ח"א, נ"ד) מציין את החסד ואת הרחמים כאחד ההיבטים של יחסו של האל כלפי העולם. הרמב"ם מגיע למסקנה זו מתשובתו של ה' לבקשתו של משה לאחר חטא העגל: "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" (שמות לג, 13). לפי זה, ביקש משה לדעת את המידה המאפיינת במיוחד את האל, ואף קיבל תשובה: "ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם" (שם). ה' נענה לבקשת משה ומחל לעם על חטא העגל, וכאשר עלה משה שוב על הר סיני במצוות ה' כדי לקבל את הלוחות השניים, העביר לו ה' את המידות המתארות את המהות האלוקית: "ה' אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת…" (שם לד, 6). מכאן הסיקו חז"ל שהדרך לקיים את מצוות ההליכה בדרכי ה' היא באימוץ מידות החסד והרחמים המאפיינות את יחסו של ה' לברואיו.

 נראה כי במרוצת הזמן עיצבה מצווה זו יותר מכל מצווה אחרת את אופיו ואת מהותו של העם במישור הלאומי ובחיי הפרט. עם ישראל הקדים נעשה לנשמע ואימץ בהתלהבות את מידות החסד והרחמים המיוחסות לאל. אכן, לדעת חכמינו, יש שלושה סימנים המתארים את האומה היהודית: "רחמנים ביישנים וגומלי חסדים" (יבמות מט). סימני היכר אלה, המאפיינים את עם ישראל, הושגו במהלך הדורות הודות למצוות רבות שקיים עם ישראל, שדרשו מהציבור ומהיחיד לגלות חמלה ולעשות חסד. כמו במצוות שלהלן:

המצווה הראשונה היא צער בעלי חיים. איסור צער בעלי חיים כולל מצוות אחדות: עזרה בפריקת משא מבעל חיים שכשל: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו עזוב תעזוב עמו" (שם, כג, 5); איסור לחרוש "בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, 10), משום שחוסר ההתאמה ביניהם גורם לבטח לצער בעל החיים; והאיסור "לחסום שור בדישו" (שם, כה, 4), שנועד לאפשר לשור אכילה במהלך עבודתו בדיש, איסור זה נועד למנוע  אכזריות, והתעללות בבעל חיים העובד למעננו בדיש. בפירושו לפסוק זה, מסביר הרמב"ן את מטרתה של מצווה זו: "ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם".

המצווה השנייה היא רחמים בדיני הסגרה: "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו עמך ישב בקרבך… בטוב לו לא תוננו" (שם, כג, 16-17). האיסור להסגיר עבד שנמלט מדגיש את החשיבות הרבה של חירות האדם בתפישת התורה, בניגוד לכל חוקי העמים המחייבים את הסגרת העבד לאדונו. התורה מצווה לנהוג בעבד הנמלט בחמלה ולא להסתפק במניעת הסגרתו, אלא לעשות עמו חסד, לקבל אותו בחברה ולהטיב עמו.

 ולבסוף, המצווה השלישית, רחמים בדין האזרחי. התורה דורשת מן האדם, ובפרט מן הדיין: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'". מכאן למדו חז"ל שעשיית הטוב והישר בעיני ה' היא קיום המצווה ללכת בדרכיו של הבורא, בדרך הפשרה, הוויתור וההליכה לפנים משורת הדין. בדרך זו באים לידי ביטוי החסד והרחמים. לפיכך, יש לשאוף להשגת פשרה שיש בה הסכמה של הצדדים היריבים המביאה ליחסי שלום, אהבה ורעות.

מכאן, שאין לקיים משטר של צדק על פי אמות מידה מחמירות של מידת הדין בלבד, אלא  יש להשתית את מערכת היחסים בחברה על שלושה יסודות: "על שלושה דברים העולם עומד – על הדין, על האמת ועל השלום" (אבות א, יח).

לפי זה יש לזכור שהדרך להשגת השלום היא השאיפה לעשיית חסד ולגילוי רחמים בכל תחומי החיים. לעניין זה יש לזכור תמיד כי "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא, ל).