עשרת הדיברות, או כפי שהם נקראים בתורה – "עשרת הדברים", הם לב התורה והיסוד העיקרי שלה. חשיבותם הגדולה נקבעה על פי תכנם המיוחד ומן האופן והנסיבות שבהם ניתנו – מעמד הר סיני. עשרת הדיברות הטביעו את חותמם בתולדות העם היהודי ובתרבות האנושית העולמית.

מדוע נקראים עשרת הדיברות בשם זה ומה משמעותם?

ברור שלא מדובר בעשרה ציוויים אלוהיים בלבד: "שקר שנאמר שהם עשרה כפי המצוות כי הנה כפי דעת מונה המצוות יש בדברים האלוהיים שלוש עשרה מצוות" (אברבנאל, שמות כ). יתרה מזאת, על פי ספר החינוך, המונה את המצוות לפי שיטת הרמב"ם, מצויות בעשרת הדיברות ארבע עשרה מצוות. כיצד ניתן להסביר זאת?

נראה שלא מדובר בעשרה ציוויים, אלא בעשרה דיבורים, כפי שזה בא לידי ביטוי בכתיבת הפרשות, שהרי פרשות התורה נפרדות זו מזו ברווחים מסוימים. פרשה פתוחה המסומנת בדפוסים שלנו באות פ' מתחילה בשורה חדשה, ואילו פרשה סתומה המסומנת באות ס' מתחילה באותה שורה (בה מסתיימת הפרשה הקודמת) לאחר רווח של כתשע אותיות. עיון בקטע זה של עשרת הדיברות מראה שאכן קיימות עשר פרשות כנגד עשרת הדברים, ולפי זה ניתנו עשרת הדיברות בהתאם לדיבורים שנשמעו, ועל פי ההפסקות שהיו בין דיבר לדיבר. לפי חלוקה זו אין הפסק בין " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" לבין " לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי ", כי על פי חכמי התלמוד: "אנוכי, ולא יהיה לך – מפי הגבורה שמענום" (מכות כד, עב) . היינו, שני הציוויים הראשונים בדיבר הראשון, נאמרו על ידי ה' עצמו, בניגוד ליתר הציוויים בדיברות האחרות, שנאמרו באמצעות משה, ולא באופן ישיר על ידי ה' עצמו.  ואמנם שונה דיבר זה מכל הדיברות בכך שה' נזכר בגוף ראשון: "אנוכי ה' אלוהיך… ולא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", בניגוד לדיברות האחרים שבהם נזכר שם ה' בגוף נסתר.

 עשרת הדיברות נכתבו על ידי אלוהים בעצמו, על שני לוחות: " וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם, עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים " (דברים ד 13). בכך נקבעה חלוקתם לשני סוגים: מצוות שבין אדם למקום – על לוח אחד, ומצוות שבין אדם לחברו – על הלוח השני. לכן מוזכר בלוח הראשון שמו של ה' בכל אחד מהדיברות, ובנוסף גם מפורט השכר, העונש והנימוקים לקיום הדיברות. לעומת זאת, בלוח השני,  כתובים הדיברות בקיצור, ללא הנמקה, ללא גמול ולא אזכור שמו של האלוהים. הסיבה לכך היא: "ולא הזכיר באחרים עונש או שכר והיה זה כי החמישה דברים אחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו" (רמב"ן, שמות כ). המשמעות היא שקיומם של הציוויים הנוגעים לסידור החיים שבין אדם לחברו, הם צורך האדם והחברה, וקיומם או אי קיומם הם הגמול, בבחינת שכר מצווה – מצווה, ושכר עבירה – עבירה.

לפי חלוקה זו מצוי הדיבר " כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" בסוף הלוח הראשון, אף שמצוי הוא לכאורה, בתחום המצוות שבין אדם לחברו. זאת מאחר שביצירת האדם יש שלושה שותפים: האב, האם ואלוהים המברך את הזרע. מכאן שדיבר זה מתייחס גם ללוח שבין אדם לחברו, וגם ללוח שבין אדם למקום, ולכן הוא משמש כסיכום או  מעבר בין שני הלוחות.

 הסדר של עשרת הדיברות משמעותי אף הוא, וניתן בהדרגה – מן הכבד אל הקל. הדיבר הראשון " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ " מהווה פתיחה ויסוד לקיומן של המצוות כולן, ואילו הדיבר האחרון " לֹא-תַחְמֹד " מהווה רק מבוא, התחלה של החטא עצמו (שכן כל חטא תחילתו בחמדת הלב), ולכן הוא האחרון מבחינת חומרתו.

החלוקה לשני לוחות אף שיוצרת הפרדה וניגוד בין שני התחומים של מצוות בין אדם לה' ומצוות שבין אדם לחברו, מדגישה, למרבה הפלא, דווקא את הזיקה ההדדית ואת יחסי הגומלין ההדוקים ביניהם. ההקבלה המעניינת בין שלושת הדיברות הראשונים בלוח הראשון לבין שלושת הדיברות הראשונים בלוח השני, מבטאת מסר זה כפי שנראה להלן:

 " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ " מקביל ל "לֹא תִרְצָח", כדי להדגיש כי השופך דם האדם שנברא בצלמו של אלוהים כופר בקיומו של אלוהים.

 " לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל פָּנָי " מקביל ל "לֹא תִנְאָף", כי המהות של החטא בשניהם היא  הבגידה, שכן העובד אלוהים אחרים בוגד באלוהיו כמו האיש או האישה הבוגדים בבן זוגם, לכן לדברי חז"ל   "כל המנאף כאילו עבד עבודה זרה".

" לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא " מקביל ל " לֹא תִגְנֹב ", כי בשניהם יש גניבה. השימוש בשם ה' לשבועת שקר, היא למעשה גניבת שמו של ה' כמו גניבת כל דבר מה.

לפיכך, הזיקה בין שני הלוחות מדגישה את השלמות המוחלטת בין החיובים בתחום שבין אדם לאלוהיו לבין החיובים בתחום שבין אדם לחברו. המשמעות הנובעת מכך היא שלא ניתן להשיג שלמות מבחינת האמונה בה',  ללא קיום המצוות שבין אדם לחברו. מסר חשוב זה בא לידי ביטוי סמלי בכך שעשרת הדיברות פותחים במילים

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" ומסתיימים במילים "וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". המשמעות ברורה – הדרך להשגת קרבת אלוקים מתחילה ומסתיימת בהשגת הקרבה לרע, לחבר, כדברי חז"ל  "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה ממנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" (מסכת אבות ג י"ב)

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שנחקק על ידי כנסת ישראל, משקף חלק מציוויי עשרת הדיברות, כפי שנראה להלן: סעיף 2 בחוק היסוד קובע: "שאין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם"; סעיף 3 קובע: "שאסור לפגוע בקניינו של אדם"; סעיף 5 קובע: "שאין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". כאמור, חוקי יסוד חשובים אלה משתקפים בציוויי הלוח השני, שמשמעותם הכוללת היא שאסור לפגוע באדם בכל צורה שהיא: לא בגופו – "לֹא תִרְצָח", לא במשפחתו – "לֹא תִנְאָף", לא ברכושו –"לֹא תִגְנֹב ", לא בכבודו – "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר ", ואפילו לא בפרטיותו ובצנעת חייו –"לֹא תַחְמֹד ".

עשרת הדיברות, אם כן, מהווים את האיזון בין הדרישות מצד ה' המצווה עלינו לקיים ולשמור את מצוותיו, לבין הדרישות מן האדם באשר הוא אדם, ביחסיו עם חבריו. עשרת הדיברות מייצגים המשכיות היסטורית של משמעויות ומסרים שלא נס ליחם, והם משתקפים בדרכים מגוונות במשפט המדינה כמושג דתי או תרבותי.