פרשת חוקת מתארת בעיקרה אירועים שקרו לבני ישראל ערב כניסתם לארץ המובטחת, לאחר ארבעים שנות נדודים ותלאות במדבר. וכן מתואר אירוע מוזר ובלתי צפוי ביותר: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב, מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר כא, 6). רבבות נחשים ארסיים פרצו מן המדבר, תקפו והקישו את העם והפילו בו חללים רבים. הפתרון לאסון נורא זה היה מוזר עוד יותר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי, וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (שם, 8-9). לפי זה, יצר משה על פי ציוויו של ה' דמות של נחש מנחושת והציב אותו על תורן גבוה כמו דגל. כך יכול כל אדם שהוכש להביט בנחש הנחושת ולהתרפא.  

מדוע שילח ה' בעם את הנחשים? מה הקשר של הנחשים לחטאי העם? ומה משמעותו של נחש הנחושת לזמנו ולדורות?

חטאו של העם מצוין בתחילת הפרק: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר, דֶּרֶךְ יַם סוּף, לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" (שם, 4). העם החל את מסעו האחרון לקראת הכניסה לארץ, אך הדרך הארוכה התישה אות אותו והוא איבד את סבלנותו: "וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר?  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (שם, 5).

הפעם התלונן העם שלא בצדק, שהרי בעיית המים נפתרה על פי המסופר בפרק הקודם, על ידי הוצאת מים מן הסלע, והמן עדיין ירד וסיפק את מחסורם. הקיטורים האלה מהווים ביטוי להוצאת דיבה ולכפיות טובה כלפי ה' ושליחו הנאמן – משה. לכן שילח ה' בהם את הנחשים כעונש, לפי העיקרון של מידה כנגד מידה: "יבא נחש שלקה על הוצאת דיבה ויפרע ממוציאי דיבה" (רש"י, שם). הנחש שפיתה את האישה לאכול מעץ הדעת על ידי סילוף ציוויו של ה', מסמל את הכוח ההרסני של הדיבור המכוון להוצאת דיבה ולשון הרע, ועל כן דווקא הנחש יעניש את בני ישראל. כך גם נענש משה בעצמו כאשר טען שלא בצדק על בני ישראל: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר:  וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי,  כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' " (שמות ד', 1). על האשמה זו השיב לו ה': "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': מַה זֶּה בְיָדֶךָ? וַיֹּאמֶר: מַטֶּה, וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ, וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו". לפי זה, ניתן האות של הנחש למשה, כעונש על שהוציא דיבה על בני ישראל, בכך שטען שלא יאמינו לו. בניגוד למה שקרה בהמשך: "וַיַּאֲמֵן, הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ " (שם, 31).

 ההבטה בנחש הנחושת ריפאה את הנשוכים והמוקשים בכך שביטלה את השפעת הארס המסוכן. חז"ל שאלו על כך: "וכי נחש ממית? וכי נחש מחייה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים" (ראש השנה ג', ח'). לפי זה, ההסתכלות בנחש הנחושת פועלת בשני תחומים: כסגולה רפואית וכאמצעי חינוכי להביא לתודעת האדם מי הוא בעל הכוח האמתי בעולם להמית ולהחיות: "והנראה בעיני בסוד הדבר הזה כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא… והכלל כי ציווה ה' שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת … היה חי להודיעם כי ה' ממית ומחיה" (רמב"ן שם). לפיכך, ההבטה בנחש הנחושת, המסמל את הגורם המזיק בפיו ובלשונו, נועדה לעורר את הנשוך להרהר במעשיו ולהבין שה' הוא המרפא, הוא המחיה והוא הממית.

הראי"ה קוק רואה בנחש, את החטא ועונשו. את שורש הרע, ואת הגורם שהביא בחטאו את המוות לעולם. ההסתכלות בו כגורם של החטא ושל העונש, תביא את האדם להכרה ולתודעה של מי שאמר והיה העולם. ומכאן תביא ההתבוננות בנחש הנחושת לתיקון נפש האדם: "וראה אותו וחי".

נחש הנחושת נשמר לזיכרון על ידי משה במשכן ואחר כך במקדש במשך שנים רבות. זאת כדי להנציח ולהזכיר את הנס המופלא שעשה ה' לבני ישראל במדבר, בדומה לצנצנת המן. אך בניגוד לה, הפך נחש הנחושת במשך הזמן לאמצעי פולחני, לצורך עבודה זרה. העם ייחס לו סגולות וכוחות על אנושיים, ולכן עבד אותו כאל, הקריב לו, קיטר לפניו והשתחווה לו. המלך חזקיהו השמיד את נחש הנחושת במסגרת הרפורמה הדתית שעשה ביהודה ובמקדש. חזקיהו טיהר את הארץ מעבודת אלילים והשמיד את כל כלי הפולחן: במות, מזבחות, אשרות ופסלים, וגם את נחש הנחושת: "הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה, וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹושֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב, יח 4). צריך היה אומץ רב מאוד להשמיד כלי מקודש שעשה משה בעצמו, והדבר עורר כלפיו, בזמנו, ביקורת קשה. אך בעיני חז"ל זכה המלך חזקיהו להערכה רבה בגין מעשה זה.

סיפור זה של נחש הנחושת מכיל מסר משמעותי לחיינו גם בימנו, הנחש הפך להיות סמלם של ארגוני רפואה רבים: ארגון הבריאות העולמי של האו"ם, ההסתדרות הרפואית בישראל וחיל הרפואה של צה"ל הם רק חלק קטן מרשימה ארוכה של ארגוני רפואה. המסר העולה מאימוץ נחש הנחושת כסמל של גופי רפואה אלה הוא, כי הרופא הוא רק שליח של בורא העולם להביא מזור לכל חולי, אך רק בורא העולם הוא זה שבידו נתונים מפתחות הבריאות.

שתף: שתף בפייסבוק שתף בוואצאפ שתף במייל