בשנה האחרונה של בני ישראל במדבר התרחש משבר חמור: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ…וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן." (במדבר כ, 2). ההתקהלות היתה קולנית ואלימה והועלו בה ביטויים חריפים למדי כלפי משה ואהרון שנאלצו לברוח " מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל פְּנֵיהֶם" (שם, 6).

התלונה עצמה היתה מוצדקת מאוד: הן לא יעלה על הדעת להפקיר עם שלם במדבר ללא מי שתייה! על רקע זה ניתן להבין את הביטויים הצורמים והלא ענייניים שהוטחו במשה ואהרון. לכן, ציווה ה' את משה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע, לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (שם, 8). ציווי זה של ה' למשה נועד לספק מים לעם, ומשה אכן הקהיל את העם אל מול הסלע כדבר ה', אך משום מה, פנה אל העם בכעס וקרא: "שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים?!" (שם, 10) לאחר זאת, היכה משה את הסלע "בְּמַטֵּהוּ— פַּעֲמָיִם, וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (שם, 11).

לכאורה, נראה שמשה מילא את ציווי ה' ופתר את בעיית העם במחסור במים, אך התורה מציינת בפרשה זו ובמספר מקומות נוספים במקרא את המעשה הזה כחטא חמור של משה ואהרון. חטא שבגינו, נענשו כל כך בחומרה רבה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"

 מהי המשמעות המעשית של חטא זה, ומהו היחס והקשר בין החטא לבין עונשו?

רש"י מסביר כי החטא הוא בכך שמשה הכה את הסלע במקום לדבר אליו כפי שהצטווה. בבחירתו זו החמיץ משה את ההזדמנות ללמד את עם ישראל קל וחומר מן הסלע ולקדש את ה' ברבים: "ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום קל וחומר אנו" (רש"י, שם). הסבר זה פשטני מדי לכאורה, שהרי אין הבדל מבחינת גודל הנס אם הסלע הוציא מים בעקבות הכאה או כתוצאה מדיבור, אך יש להבין את פירושו של רש"י באופן מעמיק ורחב יותר מתוך התייחסות לעונש החמור. כוחו המיוחד של האדם המבדיל אותו מיתר היצורים בעולם הוא כושר הדיבור ולכן מוגדרת מהותו כ"חי מדבר". אמנם גם לבעלי החיים יש כישרונות ויכולות סגוליים, אולם הכישרון המיוחד לאדם הוא יכולת הדיבור, שלא לצורך תקשורת בלבד, אלא כיכולת המבטאת דעה ותבונה. גדולתו של האדם היא אפוא ביכולתו להשתמש נכונה בכוח הדיבור. זה נכון לגבי כל אדם ועוד יותר לגבי כל מנהיג. כעסו של משה על העם, והכאת הסלע במקום להשתמש ביכולת הדיבור והשכנוע, מצביעים על איבוד עשתונות וחוסר מנהיגות.

על המנהיג לגלות סבלנות והבנה בעתות משבר ולהשתמש בכושר הדיבור כדי להנחות, להדריך ולפתור סיבוכים ובעיות. ניתן אמנם להבין את כעסם ומרירותם של משה ואהרון על שספגו במשך כל תקופת מנהיגותם האשמות קנטרניות וביטויי מרי וכפיות טובה, אך אסור היה להם לאבד את הסיכוי ואת היכולת לדבר עם צאן מרעיתם. משום כך נשללה מהם האפשרות להנהיג ולהוביל את העם אל הארץ המובטחת לא כעונש, אלא כתוצאה ישירה מאיבוד יכולתם להנהיג בעת הזאת.

משמעות נוספת מתאימה ונכונה לימינו ניתן להבין מפרשה זו בה מהדהדים דברי משה: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּורִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם ?! " – הכוונה כאן למורי ישראל ולכל העוסקים בהוראה ובחינוך, המסר הנלמד מפרשה זו הוא – גם כאשר נראה לכם, המורים, שהתלמיד הוא כמו סלע שלא ניתן להפיק ממנו אפילו טיפת מים, אין להתייאש ואין להפעיל כוח ואלימות כדי להוציא ממנו את ה"מים". יש לדבר אל ה"סלע": "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו ". בכל תלמיד יש יכולת והבנה שניתן לגלותם בסבלנות ובהתמדה על ידי כוח הדיבור והשכנוע. " לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם ". מורים שאינם מצוידים בכישורים ותכונות אלו לא יהיו ראויים להוביל ולהנהיג ולחנך את תלמידיהם.

לפיכך חטאם של משה ואהרון הוא בכך שהפסיקו להאמין ביכולתם של תלמידיהם להשתנות. הם אבדו את סבלנותם וחדלו להיעזר ביכולת הדיבור והשכנוע המהותיים להם כבני אדם ועוד יותר כמנהיגים.