פרשת "וירא" פותחת בסיפור התגלות ה' והכנסת האורחים של אברהם: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל עַבְדְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ"  (בראשית יח 1). הכינוי "אליו" מוסב על אברהם המוזכר קודם בסוף פרשת "לך לך" בהקשר למצוות המילה. מכאן שפרשה זו הינה המשך ישיר של הפרשה הקודמת.

 מדוע התגלה ה' לאברהם דווקא עתה, לאחר מצוות המילה? מה הייתה מטרת ההתגלות, ומהו המסר שניתן ללמוד ממנה?

נראה שעל ידי הברית שנכרתה זה עתה בין ה' לבין אברהם, נעשה אברהם ראוי לקרבתו של ה' והפך למעשה לאב המון גויים – לאביה של האנושות כולה. ולכן הוטלה על אברהם האחריות להתנהגותה של האנושות ולגורלה. התגלות ה' לאברהם מיד לאחר הברית נועדה לבטא את השינוי במעמדו של אברהם: מאישיות פרטית, לאביה של האנושות. "וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" (שם 2). אלוהים התגלה לאברהם באמצעות שלושה אנשים שניצבו לפניו לפתע, ואברהם, שטרם נרפא מכאבי המילה שעשה לעצמו בגיל כה מופלג, רץ לקראתם והזמינם לפי כל גינוני הטקס המקובלים במזרח: " יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם" (שם 4). הסיפור המקראי מתאר את זריזותו, רוחב לבו של אברהם והתעסקותו האישית בשירותם של האורחים: "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (שם 8).

אט אט מתגלה ונחשפת זהותם ומטרתם של שלושת האנשים, מתברר שהם למעשה מלאכים, שליחי ה' הממלאים שלוש שליחויות נפרדות:

 השליחות הראשונה: לבשר לשרה על הולדת הבן יצחק – "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו" (שם 10). הבשורה על הולדת הבן נאמרה כאן לשרה לאחר שניתנה כבר קודם לאברהם: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי, כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ.  וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (שם, יז 16-15). לאחר המילה מובטחים לאברהם צאצאים כדי לאפשר לו לקיים את אחריותו האישית והלאומית כלפי כל האנושות.

השליחות השנייה: להפוך את העיר סדום – "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם, וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" (שם יח 16). בתום הסעודה ליווה אברהם את אורחיו: המלאכים עמדו על פסגת הר חברון והשקיפו על בקעת הירדן ועל עמק סדום, וכאן בא לידי ביטוי השינוי הקיצוני במעמדו של אברהם: "וה' אָמָר:  הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (שם 17). אלוהי העולם אינו יכול, כביכול, להתעלם מאברהם ולהסתיר ממנו החלטה כה גורלית הצפויה לאנשי סדום ולכן מספר לאברהם כשותף בהנהגת העולם על חטאיהם הגדולים של אנשי סדום ועמורה: "וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה, מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא, אֵדָעָה" (שם, 20). חטאים אלו באים לידי ביטוי בזעקות הסבל והכאב של קורבנות מעשי הפשע שלהם. ה' מציין כי במידה ואכן יתברר שזהו המצב, תבוא עליהם כליה, אך, בעוד שני המלאכים נשלחים לבקר בסדום ולבדוק אם היא ראויה לאבדון, ניגש אברהם אל האלוהים כדי לבקש עליה רחמים ולהצילה: " וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר:  הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם רָשָׁע?" (שם 23). בסגנון תקיף זה, העיז אברהם לפנות אל ה' ולטעון נגדו כשופט כל הארץ – " חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", בכך מימש אברהם את אחריותו כלפי האנושות מתוקף מעמדו כאב המון גויים.

אברהם ערך את טיעוניו בזה אחר זה. תחילה, ביקש להציל רק את הצדיקים בעיר – " הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם רָשָׁע?" כי לא יעלה על הדעת ששופט הארץ יעניש את הצדיקים בגלל הרשעים. אך לבסוף, ביקש להציל גם את הרשעים בזכותם של הצדיקים: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?"(שם 24). אברהם עמד והתווכח בגבורה ובמסירות עם ה' ו"סחט" ממנו התחייבות שגם אם יהיו עשרה צדיקים בלבד בכל המרחב של האזור של סדום (הכולל מלבד סדום עוד ארבע ערים בכיכר הירדן), יזכו כל האחרים להצלה בזכותם.

בקשתו ותפילתו לא הועילו, כי התנהגות אנשי סדום כלפי שני המלאכים, הוכיחה מעל לכל ספק, כי אין אף צדיק אחד בסדום: "טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן  כָּל הָעָם מִקָּצֶה, וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם" (שם יט 4). כל תושבי העיר עמדו בתקיפות לעשות שפטים בשני המלאכים שהתארחו אצל לוט.

השליחות השלישית: להציל את לוט – "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט, עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם!" (שם יט 12),  אמנם מעורבותו של אברהם להצלת כל אנשי סדום לא הועילה, אך העובדה כי לוט היה תושב חדש בסדום, שעדיין לא הפנים את רשעותם של שכניו, עמדה לזכותו. לוט, שגדל והתחנך בביתו של אברהם, עבר לסדום, המהווה ניגוד מובהק לעולמו התרבותי של אברהם, ובתוך סדום ניסה לשמור על דרכיו של אברהם אבינו. לוט אף סיכן את חייו ואת חיי משפחתו כדי לקיים  מצוות הכנסת אורחים, אך ישיבתו בסדום השפיעה עליו לרעה. השתדלותו הרבה לקיים בכל מחיר הכנסת אורחים על פי הנוהג המשפחתי, שיבשה את שיקול דעתו, כך שבפועל, הגן על אורחיו במחיר מכוער של הפקרת בנותיו להתעללות שכניו הסוטים, כפי שנראה מהצעתו – "וַיֹּאמַר:  אַל נָא אַחַי, תָּרֵעוּ! הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי" (שם 7)

המסר העולה משלושת השליחויות שבוצעו על ידי מלאכי ה' במסגרת התגלות ה' לאברהם הוא שבחירתו של אברהם, משמעותה נטילת אחריות של אברהם כלפי כל האנושות. במסגרת זאת הפך אברהם לשותפו של אלוהים בהנהגת העולם. רק כך נוכל להבין את היחלצותו התקיפה והנמרצת להצלת סדום ועמורה.