הקרבת הקורבנות במקדש היא הנושא העיקרי של ספר ויקרא. לאחר התיאור המפורט של בניית המקדש וכליו בספר שמות, בא שלב היישום המעשי של הציווי: " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם " (שמות כה 8). השראת השכינה באה לידי ביטוי מעשי בהקרבת הקורבנות במקדש, ולכן מוקדש מקום חשוב ומרכזי לנושא זה בספר ויקרא.

ערכם ומשמעותם של הקורבנות היו נושא לפולמוס וחילוקי דעות קשים בין רבותינו הראשונים ובמיוחד בין הרמב"ם לבין הרמב"ן. עם זאת, לדעת כולם נועדו הקורבנות לחזק את האמונה בה'.

גם בשאר ספרי המקרא, ישנה התייחסות לנושא חשוב זה וניתן לראות כי הנביאים לא ראו בקורבנות תחליף לעבודת ה' ולקיום מצוותיו. שמואל הנביא אומר לשאול: " הַחֵפֶץ לה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה',  הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א', ט"ו, 24). בתוכחה זו לא פסל שמואל את הקורבנות כאמצעי לאמונה בה' אלא שלל זאת, משום ששאול העדיף להקריב קורבנות במקום לציית למצוות ה'.

כך אף ניתן להבין מדברי הנביא ישעיה: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי." (ישעיה א', 11). הנביא לא שולל את קיומם של הקרבנות אלא מדגיש שיש לקיים את מצוות ה' בתחום שבין אדם לחברו כשלב חשוב בעבודת ה' ובאמונה בו: " רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי  חִדְלוּ, הָרֵעַ  לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (שם,16- 17). יש לקיים את כל מצוות ה' בתחום של חוקי  החברה: תמיכה וסיוע לאוכלוסיות החלשות, והקפדה על מערכת של משפט וצדק, ולא להסתפק רק בהקרבת הקורבנות לה'.

גם הנביא ירמיהו נלחם בתופעה הפסולה של בני דורו להעדיף את הפולחן במקדש – הקרבת קרבנות, כתחליף לקיום כל המצוות – "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם,  וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ! לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה? הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו—בְּעֵינֵיכֶם ?" (ירמיהו ז' 11-9). לפי זה עברו בני דורו של ירמיהו על עשרת הדברות ובאו להקריב קרבנות במקדש כדי להינצל מעונש.

כדי להבין את ערכם ומשמעותם של הקורבנות עלינו להתבונן באותם מעשי קורבנות עליהם מסופר בספר בראשית. אלו ניתנו כביטוי סמלי לקשר של האדם המקריב עם האלוהים, וזאת עוד לפני שניתנו החוקים העוסקים בקורבנות. הקורבנות הראשונים בעולם, הובאו על ידי קין והבל ונקראו מנחה, כלומר מתנה:

 " וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה לה' וְהֶבֶל הֵבִיא גַם מהוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן " (בראשית ד', 3-4). קין והבל הקריבו מנחה לה'. קין הביא מ"פרי האדמה" והבל הביא מ"בכורות צאנו ומחלביהן". שניהם בטאו בקורבנם את הקשר בינם לבין אלוהים.

הבה נתבונן בערכם הסמלי של קורבנותיהם לה'. קין ראה באלוהים שליט בעל האדמה האחראי להצלחת הפרי ומשום כך יש לתת לו חלק מן היבול, ובכך להוכיח את כניעתו לפניו. לכן נתן קין מפרי האדמה, פרי רגיל, לא מובחר ולא מיוחד. לעומתו, ראה הבל באלוהים אל נערץ אשר העניק לו את חייו ואת הצלחתו בגידול צאנו, לכן נתן לאלוהים מן העילית והמובחר: מבכורות צאנו ומחלביהן. מנחתו של הבל נתקבלה אפוא, לא מפני יתרונה הפיסי על מנחת קין, אלא מפני שהביעה, באמצעות המתן הסמלי הזה, תפיסה רגשית ואצילה יותר כלפי האל.

קורבנו של נוח, הקורבן השני המוזכר בספר בראשית מהווה סמל אף הוא: " וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ " (שם ח 21) נוח לאחר המבול, הקריב קורבן עולה, ובכך הביא לידי ביטוי את תודתו לאלוהים על כך שניצלו הוא ומשפחתו ממי המבול: "רק נוח שראה במו עיניו באבדן עולם מלא של רשעים שרק הוא ניצל ממנו, רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה' " (הרב צבי הופמן, פירוש על ספר ויקרא, עמ' ס"ד). קורבן העולה, הנשרף כליל על גבי המזבח, הוא המתאים ביותר לבטא רגש מסוג זה, כיוון שבכך מביע המקריב, בצורה סמלית, את רצונו להקריב עצמו לאלוהים.

גם בסיפור עקידת יצחק ניתן לראות את משמעותם הסמלית של הקורבנות. אברהם נדרש להקריב לעולה את בנו יחידו הקשור בו בכל נימי נפשו. אברהם אמנם ציית לצו זה, אך לאחר שהביע את נכונותו וצייתנותו המלאה, התברר שלא לקורבן אדם כיוון האל, אלא לביטוי הסמלי, הטוטאלי של המסירות כלפיו. על כן באה הקריאה המדהימה של ה' לאברהם: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה', מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי! וַיֹּאמֶר: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה,  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי " (בראשית כ"ב, 12).

 כדי להעביר את המסר שאין ה' חפץ בקרבן אדם אלא בביטוי סמלי המביע מסירות והקרבה, סיפרה התורה בהמשך: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ " (שם 13) אברהם אכן, הקריב את האיל תחת בנו. ובכך הראה את הדרך, להבעת מסירות והקרבה עליונה לה' לכל באי עולם לעתיד. הקרבת האיל לעולה מבטאת את הסמליות שבהקרבת הקורבן כביטוי לציות, להכרת תודה, ואמונה ואהבת ה', ושוללת לחלוטין את הדרך המקובלת בעולם האלילי של הקרבת בנים למולך.

הקורבנות אם כן, הם אמצעי ודרך מקובלת ורצויה, לקשור את לב בני ישראל לאלוהים, כי  אהבת ה' האמתית התבטאה בנכונות להקריב את הכול כדי לדבוק בה' ולקיים את מצוותיו.

 לאחר החורבן של בית המקדש, איבד העם אמצעי ודרך מקובלת זו, להביע את יחסו לאלוהיו, אך המשיך לקוות לשינוי המצב, ואף הביע זאת בתפילה: "והשב את העבודה לדביר ביתך והביאנו לציון עירך ברינה, ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו" (מתוך סידור התפילה).