בניית המשכן וכליו מתוארים בפרטי פרטים, ובין שפע הצווים, ההוראות, העשיות והמלאכות, מוצאים אנו  אזהרה על שמירת השבת. כך גם בפרשת כי תישא, לאחר הצווים לבניית המשכן, המנורה, הכיור ובגדי הקודש: " וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת, כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.  וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות ל"א,13). ואותו הדבר בפרשת ויקהל, לפני כל ההכנות להקמת אוהל מועד ובניית כלי המקדש, הקהיל משה את עדת בני ישראל לתדרוך מבצעי: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם  אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, העשיות והמלאכות, מוצאים אנו אזהרה על שמירת השבת. כך בפרשת כי יוּמָת" (שמות ל"ה, 2-3).

 ברור שיש כאן הטמעה מכוונת של מצוות השבת בתוך ציווי המשכן,  ואם כן, עלינו לשאול מה הקשר בין שני עניינים אלה? ומדוע הוזכרו שני עניינים אלו יחד?

יש לציין, כי הציוויים על שמירת השבת הוזכרו פעמים אחדות קודם לכן, בעשרת הדברות, ובהקשר לאכילת המן במדבר, ועל כן , החזרות על ציווי השבת בהקשר לבניית המשכן, מיותרות, לכאורה.

 בשאלה זו עסקו פרשני וחוקרי המקרא, אך בהקשר זה, מעניינת דעתו של רש"י, העונה כדרכו, בקצרה: "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינה דוחה את השבת" (רש"י, שמות ל"ה 2), לפי זה, חזרה התורה במכוון על ציווי   שמירת קדושת השבת, בעיצומה של העבודה של בנין המשכן, כדי לשלול אפשרות של התמדה בעבודת המשכן גם ביום השבת. כי מלאכת המשכן אינה דוחה את השבת.

תשובה זו תמוהה, כי מה הסיבה לכך שנחשוב, שמלאכת המשכן דוחה את השבת? מסביר רש"י: "אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה" (רש"י, ל"א, 16). מאחר וידוע שמלאכת המשכן זכתה להתלהבות ומסירות עצומה, העם התגייס בכל כוחו למשימה נעלה זו ולצורך זה תרם את מיטב הונו, בכסף, זהב, נחושת וחומרי בנייה. ההתמקדות הזאת בעשייה, תביא בהכרח לעבודה ללא הפסקה גם בשבת, והעיסוק המעשי בקודש, ידחה בוודאי את איסור השביתה ממלאכה בשבת.

 לכן הדגישה התורה בתום ציוויי המשכן ומיד עם תחילת הביצוע, על שמירת השבת, להדגיש שעם כל החשיבות שבבניית המקדש – אין העיסוק בו דוחה את השבת.

 בהסבר זה ניתן לענות על השאלה מה ראתה התורה להזכירנו שוב ושוב את מצוות השבת בהקשר לעבודת המשכן, אך אין בכך הסבר לשאלה מדוע לא דוחה מלאכת המשכן את השבת?

על פי ההיגיון הפשוט, עשיית המשכן וכליו מצביעה על דבקות גדולה בה'. העשייה מעידה יותר מן השביתה על הכוונה של האדם ועל מסירותו ודבקותו בעניין, כי העשייה מצביעה על מציאות, והשביתה –על העדר המציאות. הייתכן כי עשיית המשכן, שיש בה ריבוי מעשים ומלאכות המעידים על האמונה, לא תדחה את השביתה ממלאכה בשבת?

כדי לענות על שאלה זו, יש להבחין בין קדושת הזמן לקדושת המקום. המשכן הוא מקור לקדושת המקום, והשבת הינה מקור לקדושת הזמן, צירוף שתי קדושות אלו מבטא את כל התורה כולה, אך מהו היחס בין שתי קדושות אלה? מי קודם בחשיבות?

המושג "קדוש", אחד המושגים המייצגים את מהותו ומציאותו של ה', מופיע לראשונה בסיפור הבריאה: " וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. " (בראשית, ב', 3).

התורה מקדשת בראש ובראשונה, את הזמן ולא את המקום: "תורתנו לא קדשה את המקום, כי אם את הזמן – את השבת, בבריאת העולם רק קדושה אחת נקבעה והיא קדושת היום. לפני שנתנה תורה לעם הנבחר נדרש מעם זה להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש ורק לאחר שנכשל העם הזה ודרש אלוהים אשר יראום בעיני בשר, ונטמאו בעגל, אז ניתן להם גם מקום קדוש, והושמו בו כלים למען יוכלו לעבוד את ה' בטהרה" (אברהם השל, השבת ומשמעותה לאדם בן זמננו).

לפי זה, בניית המשכן הינה תוצאה של חטא העגל בלבד, ולכן עומדת קדושת המקום במקום משני לקדושת הזמן שהתקדש כבר בשעת הבריאה. משום כך, למדו חז"ל את ל"ט המלאכות האסורות בשבת, מן הזיקה והקשר בין מלאכת המשכן ומצוות השבת, כך נקבע לדורות, שאפילו קדושת בניין המקדש אינה עומדת בפני קדושת השבת.

עם זאת, קיימת קדושה העולה על קדושת השבת וקדושת המקדש גם יחד, והיא קדושת חיי האדם: "כל ספק נפשות דוחה את השבת" (יומא, פרק ח' משנה ו'). עניין זה נלמד מן הכתוב: " וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי  ה' " (ויקרא יח 5 )  "וחי בהם" – ולא שימות בהם. ולכן חוקי התורה ניתנים להפרה, על מנת להציל, או אף להאריך רגעי חיים ספורים של אדם.