השבת החלה בעשרת ימי תשובה קודם יום הכיפורים מוקדשת לנושא החזרה בתשובה, לכן היא נקראת "פרשת שובה", ע"ש ההפטרה שקוראים בה בהושע: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך" (י"ד, 2) בשבת זו נוהגים בכל תפוצות ישראל להתכנס בבתי הכנסת ולשמוע את דרשת הרב בעניין החזרה בתשובה.

רעיון התשובה הוא מערכי היסוד של אמונת ישראל. אדם שחטא ועבר את כל העברות שבעולם, מרגע שהתחרט על מעשיו, הצטער וקבל על עצמו שלא לשוב ולעשותם – נמחלים לו כל עוונותיו: "והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה …כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו" (יחזקאל י"ח, 22).

האם רעיון זה של התשובה מוצדק מבחינת הצדק והמוסר? הייתכן שאדם שגנב, רצח, עשק אלמנות ויתומים – יוכל לעשות תשובה ולחמוק מכל עונש על פשעיו? האם יכולה מערכת משפט וצדק אנושית ליישם רעיון זה?

בשאלה זו דנה דרשת חז"ל: "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו?", אמרה להם: "חטאים תרדוף רעה" [משלי י"ג, 21]. שאלו לנבואה: 'חוטא מה עונשו?', אמרה להם: 'הנפש החוטאת היא תמות' [יחזקאל י"ח, 21]. שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מה עונשו?, אמר להם: "יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי, מכות, פרק ג'). לפי זה הקב"ה נוהג לפנים משורת הדין בכך שהוא מעניק מחילה לחוטא על מעשיו. זאת משום שלפי כללי החכמה, שהם היסוד לעשיית צדק, ולפי עקרונות הנבואה, שהם היסוד לערכי המוסר, על החוטא להיענש על מעשיו הרעים.

נראה כי משום כך חמק יונה הנביא מלמלא את השליחות שהטיל עליו אלוהים: "קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני" (יונה א', 2). על יונה הוטלה השליחות להזהיר את תושבי העיר נינווה על חטאיהם כדי שיעשו תשובה. יונה ידע שנינווה היא הבירה של המעצמה האדירה בבל, שהטילה אימתה על כל העולם הקדום. יונה גם ידע שעיר זו לא תקבל את עונשה המגיע לה על פשעיה בגין האפשרות שיעשו תשובה. ספר יונה מתאר כיצד בריחתו מן התפקיד לא הועילה ליונה, ובסופו של דבר הוא נאלץ למלא את שליחותו. תגובת אנשי נינווה הייתה צפויה: "ויאמינו אנשי נינווה באלוהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם … וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" (שם, ג', 9-5). תגובת ה' לא איחרה לבוא: "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלוהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם ולא עשה", (שם, 10). האם יונה הנביא, המייצג את הגישה של הנבואה, השלים עם תוצאה זו?

בוודאי שלא. יונה כעס מאוד: "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו", (שם, ד, 1). יונה מבחינתו, כעס בצדק. אנשי נינווה חטאו זה כלפי זה, וגם שדדו, הגלו והשמידו עמים רבים, ועתה, אף שחזרו בתשובה שלמה – האם הם ראויים למחילה מוחלטת?! היכן הצדק?

יונה פנה לאלוהים בתמיהה: "הלא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי", (שם, 3-2).

הצידוק של החזרה בתשובה מבחינת הצדק והמוסר אינו הבעיה היחידה: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה?", (במדבר כ"ג, 19). אין האלוהים חוזר בו, בדומה לאדם שמכזב, אומר דבר והיפוכו, וחוזר בו מדבריו .האלוהים אינו מתחרט ומצטער על מעשיו, ואם החליט לעשות דבר מה, דבר זה יקום ויהיה. לכן תמוה כיצד אומר ה': "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת", ושום דבר לא קורה. כאן רואים את כוחה ומעלתה של החזרה בתשובה. מסתבר שהשינוי המתחולל בנפשו של האדם כתוצאה מתהליך התשובה הוא כה גדול ומהותי, שבעל התשובה משנה בעקבותיו את זהותו ומקבל מהות וזהות חדשים. לכן, בבוא גזרת האל, היא לא חלה עליו, כי האדם החוטא, כפי שהכרנוהו מהעבר, אינו קיים. משום כך קובעים חז"ל: "כל האומר אלוהים ותרן יבתרו מעיו", כלומר, כל מי שאומר שאלוהים חוזר בו מן העונש שקבע – ראוי שיחתכו לו את בני מעיו, כי למעשה לא האל משנה דעתו בעניין זה, אלא האדם החוטא משתנה. הוא כאילו עובר ממצב צבירה אחד למצב צבירה אחר ונוצרת זהות ומהות חדשה.

לפיכך, עקרון התשובה אף שאינו  צודק מבחינת הצדק והמוסר האנושיים, נקבע כעקרון הולם במישור האלוהי. הנביא מבטיח בשם ה': "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוהנו כי ירבה לסלוח כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי", (ישעיהו נ"ה, 8-7).

 קיים ניגוד קוטבי בין מחשבת האדם על עיקרי הצדק והמוסר המשמשים לו יסוד לבניית החברה האנושית, לבין מחשבת האל המנהיג את העולם כולו. הגישה האנושית באשר לעשיית הצדק בנויה על מידת הדין, ובמידה וקיימת מחילה, היא מתבטאת בהקלה בעונש, אך לא בביטולו המוחלט. לעומת זאת, בנויה הגישה האלוהית על מידת הרחמים בבחינת "עולם חסד ייבנה". החזרה בתשובה היא חסד אלוהים לבני האדם, המוענקת לו על ידי אלוהים שהוא היחיד הבוחן כליות ולב ויודע אם התשובה אמתית וכנה. עקרון התשובה מחזק את האמרה העממית הקובעת כי החטא הוא אנושי, אך המחילה היא אלוהית.