במילות ברכה מיוחדות נפרד משה מעמו האהוב, ולכך מוקדשת פרשת "וזאת הברכה" החותמת את ספר התורה. המנהיג שהוביל, הורה, לימד והביא את דבר ה' לעמו, נפרד בברכות לכל עם ישראל יחד, וברכות לכל שבט בנפרד. גם יעקב אבינו נפרד מבניו לפני מותו בברכות לכולם יחד, ובברכה לכל אחד מהבנים לחוד, אך בכל זאת שונה ברכת משה מברכת יעקב.

 במה שונה ברכה זו מברכת יעקב לבניו, ומהם המסרים המיוחדים העולים ממנה?

מפרשי המקרא מבחינים בהבדלים בין שתי הברכות שנאמרו על רקע של פרידת אישים אלה מאהוביהם לפני מותם. ברכת יעקב מופנית אל בניו כיחידים. היא מבוססת בעיקר על ניסיונו האישי של יעקב עם כל אחד מהם, ומנוסחת בדרך כלל כפנייה ישירה של האב אל כל אחד מבניו. לעומת זאת, ברכת משה מופנית אל כלל האומה ואל שבטיה. היא מתבססת על העתיד של העם, בעיקר על תקופת ההתנחלות הצפויה של העם לאחר כיבוש הארץ, ומנוסחת לא כפניה ישירה, אלא כמשאלה, ברכה ותקווה לעתיד. ברכת משה פותחת בפסוק: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו". מובן שברכה זו, בה' הידיעה, היא ברכה מיוחדת. לברכה זו שני חלקים: האחד – ברכות לאומה בכללותה, והשני – ברכות לכל שבט ושבט בנפרד.

מה ניתן ללמוד מברכה מורכבת זאת?

בברכות הכלליות מדגיש משה את המשותף לכל האומה. הוא אינו מזכיר, באופן מפתיע, את האירועים ההיסטוריים הגדולים של עם ישראל: תקופת השעבוד ויציאת מצרים, ואף לא את חלקו האישי בהוצאת בני ישראל מעבדות לחירות. המסר הכללי המודגש הוא: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים ל"ג, 5-4). משה מדגיש את הבסיס המשותף שאמור לאחד את כל העם, והוא – האמונה בה' וקיום מצוות התורה. שבטי ישראל (ישורון) יתאחדו אפוא סביב האמונה בה' ובקיום תורת משה. בסיום הברכות הנפרדות לכל שבט, מדגיש משה שוב את הגורם המאחד את עם ישראל: "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש… אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" (שם, 25-26). עם ישראל השוכן בארצו יזכה לביטחון, שפע כלכלי ושלום בהיותו נעזר בה'.

 כאמור, החלק העיקרי והגדול של ברכות משה הוא הברכות הנפרדות לכל שבט. בברכות אלו מאפיין משה בעין בוחנת וחדה את המייחד והמבדיל כל שבט. לכל שבט תכונות מיוחדות, ערך מיוחד ותפקיד מיוחד, וזאת לצדם של החסרונות שבכל שבט. שילוב תכונותיו המיוחדות של כל שבט, לטוב ולרע, יביא לאחדות ולעוצמה המרבית.

 משה מצייר בברכתו אומה מורכבת, רב תרבותית ורבת גוונים: "יש עניין רב שכל גוון יתפתח וישמור על ייחודו, ואין לטשטש את הגוונים על ידי איחוד מלאכותי. אחדות אין פירושה טשטוש העצמיות של הפרטים ושל החברה. אחדות פירושה שכל חלק מן המרכיבים את הגוף הלאומי משכלל את עצמותו ומתוך כך תופס את מקומו הנכון בתוך האומה. צירוף של כל הכוחות השלמים, כל אחד במקומו, ועניינו הוא העושה את האחדות האמתית" (שלמה אבינר, טל חרמון, "וזאת הברכה"). זהו אם כן המסר העיקרי של ברכת משה. בכך הוכיח משה מנהיגות בעלת עוצמה שאינה נרתעת מן הגיוון והשוני בין מרכיבי האוכלוסייה השונים, אלא רואה ברב גוניות זו, מקור לברכה ולכוח, כמובן, אם יחד עם זאת יתאחדו כל מרכיבי החברה והעם, סביב הברכות הכלליות המשותפות לאומה – אמונה בה', תורת ישראל וארץ ישראל. משום כך קבלה פרשת "וזאת הברכה" משמעות לאומית מיוחדת. זוהי הפרשה שקוראים ביום חג שמחת תורה, היום השמיני החותם את חג הסוכות. ביום זה מסיימים את קריאת חמשת חומשי התורה, ומתחילים לקרא אותה מחדש מבראשית.

חג שמחת תורה מצטיין בשמחה מיוחדת במינה, המקיפה את כל חלקי העם: גברים, נשים וטף, ותיקים ועולים חדשים, דתיים וחילוניים. כולם יחד נושאים את ספרי התורה ורוקדים אתם וסביבם, במעגלים ובהקפות בכל קהילות ישראל, בארץ ובתפוצות. דומה ששמחה לאומית זאת, המתקיימת בכל הדורות, מדגישה חזור והדגש כי על אף מורכבותה של החברה והאומה היהודית, ולמרות כל הניגודים שיש בין מרכיביה השונים, רב המשותף, והמאחד חזק מן השונה.

הביטוי המובהק לכך הוא, היות כל העם מאוחד בשמחתו ובאהבתו לספר התורה הזה, כל אחד על פי יחסו והבנתו המיוחדת למשמעותו של ספר התורה לגביו. ספר התורה מהווה את התשתית לחוקת האומה ואת הגורם המעצב העיקרי של האופי והייחוד הלאומי. ספר זה הינו מתנת פרידה של משה, שחתם אותו בברכה זו לעמו.