השבת פרשת "ואתחנן" נקראת "שבת נחמו" על שם הפתיחה של ההפטרה הנקראת בשבת זו: "נחמו נחמו עמי… " (ישעיהו מ, 1). הפטרה זו פותחת סדרה של שבע הפטרות שנושאן הוא דברי נחמה לעם ישראל מתוך נבואות הנחמה של הנביא ישעיהו.

מהי משמעותן ותוכנן של נבואות אלה? ומהי זיקתן לפרשת "ואתחנן"?

תשובה לכך ניתן לראות בעיתוי של קריאת פרקים אלו, מיד לאחר תשעה באב – האבל הלאומי, החותם את ימי הפורענות של בין המצרים. בעת הזאת זקוק העם לנחמה ועל כן קבעו חז"ל לקרוא בהפטרות של שבע השבתות שלאחר צום תשעה באב, פרקי נבואה מתוך נבואות הנחמה של הנביא ישעיהו.  

 את סדרת ההפטרות ותכנן קבעו חז"ל בסדר מיוחד, באופן שיבטא את התהליך הנפשי שעבר על העם ממצב של אבל לאומי למצב של קבלת תנחומים, ומייאוש לתקווה. סידור זה בא לידי ביטוי בתוכן של הפסוק הראשון של כל הפטרה כפי שנראה להלן:

בשבת הראשונה, פרשת "ואתחנן", היא "שבת נחמו" הנביא ישעיהו מנחם את העם לאחר אבדן חירותו, מולדתו ומקדשו: "דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה" (שם, 2). במקביל לעונש הכפול שהוטל על העם בגין חטאיו, קורא ה' לנחם את עמו פעמיים: "נחמו נחמו עמי… ". הנביא מצהיר שלאחר קבלת העונש הנורא נסלח לעם, וכי מעתה צפויה להם תקופה חדשה שאותה הוא מתאר בפרקי הנבואה הנפלאים הנקראים בשבע הפטרות הנחמה.

אכן,  קורא ה' בשבת הראשונה לכל שליחיו, למלאכים ולנביאים לבוא אל העם ולהשמיע להם דברי עידוד ונחמה לאחר העונש הנורא: "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם דברו על לב ירושלים וקראו אליה". שליחיו של ה' אכן עושים זאת, אך ללא הצלחה. העם המיואש ממצבו, מסרב לקבל את דברי הנחמה, זהו המסר שעולה מתוכן הפסוק הראשון של הפטרת פרשת "עקב" בשבת השנייה: "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" (שם, מט, 14). העם ציין את אכזבתו מה' בשני ביטויים, "עזבני" ו"שכחני", כתגובה לקריאת הנחמה הכפולה – "נחמו נחמו".

שליחיו של ה', המאוכזבים מתגובת העם, שבים אל ה' ומדווחים לו, כי על פי מצבו הנפשי של העם לא ניתן לנחמו, כפי שמציין הפסוק הראשון של הפרשה השלישית, פרשת "ראה": "עניה סוערה לא נוחמה" (שם, נד, 1).

משכשלו מאמציהם של השליחים, נטל ה' כביכול את המשימה על עצמו, כפי שנראה בפסוק הראשון של ההפטרה בשבת הרביעית, פרשת "שופטים": "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם" (שם, נא, 12).אכן, ה' מנחם את עמו באופן ישיר, לא על ידי שרף ולא על ידי מלאך, ובדיבור כפול כיאה לדברי נחמה: "התעוררי התעוררי קומי ירושלים" (שם, 17), ובהמשך: "עורי עורי לבשי עזך ציון, לבשי בגדי תפארתך, ירושלים עיר הקודש…"

וכך ממשיך ה' לנחם את עמו בהפטרה של השבת החמישית, פרשת "כי תצא": "רני עקרה לא ילדה פצחי רינה וצהלי… הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי כי ימין ושמאל תפרוצי ועמך גויים יירש וערים נשמות יושיבו… ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך…" (שם, נד, 1-7). נבואות והבטחות מלאות תקווה אלה מגיעות לשיאן מפי ה' בהפטרה של השבת השישית, פרשת "כי תבא": "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה…" (שם, ס, 1).

עתה, לנוכח דברי ניחומים אלה של ה', לא נשאר העם אדיש. הוא מקבל בסיפוק את הנחמה, וכך הוא מגיב בשבת השביעית, החותמת את שבע הפטרות הנחמה בפרשת "נצבים": "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה" (שם, סא, 10). תשובת העם הנלהבת מגדירה מחדש את יחסי האהבה שלו עם אלוקיו כיחסים שבין חתן וכלה, ומחזירה אותם, למעשה, למעמד הר סיני, שבו נכרתה הברית בין ה' לעמו.

 לפיכך, נראה שהקשר בין הפטרת "נחמו", הפותחת את סדרת הפטרות הנחמה לבין פרשת השבוע "ואתחנן", מתבטא בכך שהפטרות אלו נועדו ליצור בעם תהליך של השלמה עם ה', לאחר שהעם נענש קשות על שהפר את ברית סיני, שהיא הנושא המרכזי בפרשת "ואתחנן". זיקה נוספת לפרשת השבוע ניתן ללמוד ממשמעותה הנוספת של המילה "נחמה". מילה זו מתפרשת בלשון קודש כשינוי המחשבה מן הקצה אל הקצה במובן של חרטה, כמו "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ… כי ניחמתי כי עשיתים" (בראשית, ו, 6). לפי זה, יש בקריאת ה' לעם "נחמו נחמו עמי" גם דרישה לשנות את המחשבה ולשוב בתשובה. הדרך לכך היא קבלת ברית סיני מחדש. לכן אומר ה' לעם המסרב להתנחם: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם", לאמור: שעל ידי עשרת הדברות הפותחות ב"אנוכי" תושג הנחמה, היינו החשיבה מחדש שהיא התשובה המלאה. יש לציין שלא בכדי עוסקת פרשת "ניצבים", החותמת את הסדרה של הפטרות הנחמה, בשני נושאים עיקריים:

 האחד – החובה המוטלת על כל ישראל בכל הדורות לקיים את הברית: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דב', כט, 13).

השני –  החזרה בתשובה: " וְשַׁבְתָּ֞ עַד ה' אֱלֹהֶ֨יךָ֙ וְשָֽׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ, וְשָׁ֨ב יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבֽוּתְךָ֖ וְרִֽחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה" (שם ל' 2)

שני הנושאים החשובים הללו הם הציר המרכזי של שבת נחמו, שנועד להכין את העם לקבל מחדש את הברית המתוארת בפרשת "ואתחנן". משום כך,  נבואות הנחמה של הנביא ישעיהו שהושמעו בבתי התפילה בכל תפוצות ישראל בכל הדורות, לאחר תום ימי המצרים, חיזקו את רוח העם והעניקו לו תקווה. בימים הנוראים האלה הייתה ל"שבת נחמו" משמעות מעשית של תקווה ותפילה לשינוי מצבו של העם, כדברי הנביא: "לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהילה" (ישעיהו, ס', 18).