פרשת ואתחנן היא פרשה מרכזית וחשובה במיוחד משום שמרוכזים בה עקרי היהדות: האמונה באחדות הבורא, עשרת הדברות, מצוות אהבת ה' ומצוות לימוד תורה. בנוסף לכך היא כוללת ציוויים רבים על החובה לשמור ולקיים את כל מצוות ה': "וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַֽעֲשׂ֔וֹת כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל" (דברים ה', 28), וביתר פירוט: "שמור תשמרו את מצוות ה' אלוקיכם ועדותיו וחוקיו אשר ציווך" (שם, ו, 17).

מעניין מאוד  שבין כל הציוויים על החובה לקיים את מצוות ה' ללא שינויים, ככתבן וכלשונן הדגישה התורה דרישה לא מוגדרת בפסוק נפרד: " וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י ה' לְמַ֨עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר נִשְׁבַּ֥ע ה' לַֽאֲבֹתֶֽיךָ׃ " (שם, 18). מה משמעותה של דרישה זו? האם אין די בקיום מצוות ה' כדי לעשות הישר והטוב בעיני ה'?

אכן כן. אין בקיום מצוות ה' כולן כדי לעשות הישר והטוב בעיני ה'. התורה לא יכלה לפרט את כל המקרים והמצבים העשויים להתעורר בחיי היום יום, ולכן לא יכלה לקבוע הלכה לכל מקרה ומצב. משום כך על האדם לשאוף לעשות את הישר והטוב בעיני ה' בהתאם לכוונת התורה, שמטרתה העיקרית היא עשיית הטוב והישר בעיני ה': "מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך ועתה יאמר גם אשר לא ציווך. תן דעתך לעשות הטוב והישר וזה עניין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכיוצא בהן, ולכן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין" (רמב"ן, שם).

יוצא אפוא שבכל המצבים והנסיבות בהם אין בתורה הוראה והלכה פסוקה, הרי שדרך הפשרה, הוויתור, וההליכה לפנים משורת הדין הם הביטוי המעשי של עשיית הטוב והישר בעיני ה'. יתרה מזאת, במצבים בהם יש להצדיק מעשה מסוים על פי שורת הדין, אך לא ניתן להצדיקם על פי חוקי היושר וההגינות, קובע פסוק זה חד משמעית כי יש לנהוג באופן שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה, לפי מבחן העקרונות של היושר וההגינות, שהם דרך הפשרה וההליכה לפנים משורת הדין.

כך נהגו חכמי ישראל שלא פסקו הלכה על פי החוק בלבד, אלא לפנים משורת הדין: "רבה בר חנה שברו לו הסבלים חבית של יין, נטל בגדיהם, באו ואמרו לו: הדין כך? אמר לו: הן, "למען תלך בדרך טובין" (משלי ב', 20) נתן להם בגדיהם. אמרו לו: עניים אנחנו וטרחנו כל היום ורעבים אנו ואין לנו כלום. אמר לו רב: לך ותן להם את שכרם. אמר לו: הדין כך? אמר לו: הן, "וארחות צדיקים תשמור" שם" (בבא מציעא פ"ג).

מדובר כאן על רבה ששכר סבלים לשאת את חביות היין שלו ובדרך נשברה אחת החביות ותכנה נשפך. על פי דין תורה, חייבים היו הסבלים לשאת בנזק, אך לא כך פסק רב. הוא פטר אותם מתשלום הנזק וחייב את רבה לשלם גם את שכרם לפנים משורת הדין. לולא פסק כך, היו הסבלים מפסידים גם את בגדיהם, שאותם לקח בעל החביות כעירבון, והיו חוזרים לביתם לאחר יום עבודה מפרך, עניים ורעבים, ללא אמצעים להאכיל את טפם.

הרב הבין שבמקרה זה התורה מחייבת אותו לנהוג בחסד וברחמים ולפסוק לפנים משורת הדין. יש לציין שגם רבה, בעל החביות, נדרש לגלות רגישות וחמלה ולקבל עליו את הדין. זהו, אם כן, דין מהפכני ומקורי שיסודו בגישה של משפט התורה לחנך כל אחד מישראל לנהוג בחסד ובהגינות, ולא לעמוד בתקיפות על זכויותיו לפי שורת הדין.

יש לשאוף להשגת פשרה שיש בה וויתור והסכמה של שני הצדדים, המביאה ליחסי שלום, אהבה ורעות. לפיכך יש לקבוע כי אי אפשר לקיים משטר של צדק על פי מידת הדין בלבד. החוקים והדינים הם הבסיס לעשיית צדק, אך יש לזכור כי: "על שלושה דברים העולם עומד- על הדין, על האמת ועל השלום (פרקי אבות, א', י"ח). אלה הם שלושת היסודות עליהם יש להשתית את מערכת היחסים בחברה. יש לקיים משטר של צדק הבנוי על יושר והגינות שתוצאותיו ומטרתו העיקרית הם השגת השלום. זה יושג על ידי פשרה, ויתור והליכה לפנים משורת הדין. לעניין זה יש לזכור תמיד כי: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא, ל').