מצרים קשורה בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל בהקשר של שעבוד, עבודת פרך, השלכת ילדים ליאור והטבעתם בטיט. לכן הציווי של התורה לאהוב את הגר בזיקה למצרים הנו מוזר מאוד. "ואֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר  כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם " (דברים י 19) האמנם תקופת שהותם של היהודים בארץ מצרים היא הנימוק לחובה לאהוב את הגר?

על רקע זה רצוי לבחון את הבקשה המוזרה של אלוהים בתחילת מאבקו של משה לשחרור העם ממצרים: " וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת,"(שמות ג 22), לפי הנחייה זו, מצווים בני ישראל, העבדים לבקש בהשאלה משכניהם, משעבדיהם טרם יציאתם לחופשי, כלי כסף, כלי זהב ושמלות. בני ישראל אכן עושים זאת: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות יב 35) לכולם היה ברור, כי לא הייתה כוונה להחזיר למצרים את ה"מתנות",  ולכן יש בכך משום קבלת דבר במרמה.

העניין תמוה עוד יותר, והיה אולי ניתן להבין זאת מבלי להצדיק את המעשה, לו הייתה זאת יוזמתם של בני ישראל עצמם, להערים על המצרים, על מנת להשיג את המגיע להם כפיצוי חלקי של שנות עבודה, השפלה וסבל,. אך כאשר מקורה של דרישה זו הוא אלוהים, באמצעות משה נביאו, העניין תמוה מאוד.

אכן, לפי כל הנורמות והצדק המוחלט, זכאים בני ישראל היוצאים לחרות למענק שחרור נדיב, ככל עבד משוחרר, ולפחות, כדין עבד עברי, לאחר שש שנות עבדות: "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים טו 14-15). אבל להשיג זאת בגניבת דעת, בהמלצת ריבון העולם?!

עיון במקורות ובפרשני המקרא שופך אור על תמיהה גדולה זו. תקופת העבדות במצרים תוכננה על ידי אלוהים ונאמרה לאברהם בברית בין הבתרים: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל " (בראשית טו 13). תחזית זאת מציינת מראש את כל המרכיבים המאפיינים תקופה זו: העבדות, מכות מצרים, יציאת מצרים, והרכוש שיקחו אתם בני ישראל.

התקופה של השעבוד, מהווה פרק יסודי בהכנת בני ישראל וגיבושם לעם נאור. תפקיד התקופה לפתח בעם המתגבש את הרגישות לחיי האדם, לזכויות הפרט, ובעיקר לרגישויות ולזכויות של האוכלוסיות החלשות: הגר, היתום והאלמנה. חלק נכבד מן החוקים הסוציאליים המגנים על אוכלוסיות חלשות אלו, מבוססים על הניסיון ההיסטורי הזה, של יציאת מצרים. דוגמא לכך הוא חוק השבת: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת, אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה 14) וכן החוק המגן על הגר: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם " (שמות כ"ב 20). ועוד: וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם " (שמות כ"ג 9).לפי זה, מתן זכויות שוות לגר, התאפשרה על רקע החוויה הקשה של האפליה שחשו בני ישראל במצריים: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט 34).

רצתה ההשגחה העליונה לעדן את הזיכרון ההיסטורי המר ואת השנאה המתבקשת כלפי המצרי האכזר, ועל כן ציוותה את הדרישה התמוהה לכאורה של שאילת הכלים סמוך ליציאתם של בני ישראל לחירות. כאן התקיימה התפייסות בין הלאומים. נשות העבדים בקשו וקבלו בעין יפה ובמאור פנים כלי כסף, כלי זהב ושמלות: "וַה' נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ  אֶת מִצְרָיִם" (שמות, יב' 36).

המצרים נענו ברצון ומתוך אהבה, משום שחשו חרטה ואשמה על התנהגותם בעבר. יוסף בן מתתיהו מתאר כך את רגעי הפרידה : "והמצרים כבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו לצאת, ואלה מתוך ידידות של שכנים שהיו רוחשים להם, והם יצאו והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע" (קדמוניות היהודים, ספר שני, י"ד).

 סוף דבר במחשבה תחילה. התברר כי כל עניין השעבוד ושאילת הכלים לא אירעו, אלא כדי להנחיל לעם את הרגישות לצדק ולאהבת הזולת. בסופו של דבר, המצרים שולחים את בני ישראל כידידים ועל כן מצווים בני ישראל: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים, כ"ג, 8). חרף כל העינויים, הסבל והרשעות של המצרים, אין הישראלי חש שנאה ותיעוב כלפי המצרי, משום שעל אף הכול, ובסופו של דבר, שלח אותו מארצו באהבה ובמתנות יקרות ערך.