סיפור מכירתו של יוסף הוא הנושא המרתק המתואר בפרשת "וַיֵּשֶׁב". אירוע זה הטביע חותמו על היחסים בתוך משפחת יעקב, וקבע את גורל עם ישראל לדורות. בין הסיבות העיקריות שגרמו למכירת יוסף ציינו חז"ל את אחריותו הישירה של יוסף עצמו: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם" (בראשית לז, 2). רש"י  מסביר: "כל רעה שהיה רואה באחיו היה מגיד לאביו", ומוסיף מדרש תנחומא: "ולפי שסיפר עליהם לשון הרע לפיכך קינאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ונשתעבדו שם ארבע מאות שנה". לפי זה, ועל פי התיאור בהמשך, גרמו התרברבותו של יוסף, חלומות ההתנשאות שלו על אחיו, וסיפורי הבדים שסיפר לאביו, להתלהטות הקנאה והשנאה של אחיו, ולבסוף – לתכניתם של אחיו "להיפטר" מן האח המסוכן והבעייתי הזה. חז"ל מדגישים בעקבות התיאור המקראי את התוצאות ההרסניות של מעשיו למשפחתו בטווח הקצר, ולעם ישראל בטווח הארוך.

לפיכך, כיצד יתכן, שדווקא יוסף שגרם בהתנהגותו חסרת האחריות לתוצאות כה חמורות למשפחתו ולעמו,  הוא שנחשב בתודעת העם ליוסף הצדיק?

ראשית יש להדגיש כי יצר הדברנות המופגן של יוסף בתחילת הפרשה: הדין והחשבון שמסר לאביו על התנהגות אחיו, סיפור החלום הראשון והשני תחילה לאחיו, ולאחר מכן גם לאביו, יצר זה כאמור, נעלם לפתע. ובמקומו, בולטת במיוחד שתיקתו הרועמת עד כדי אלם ממש.

שינוי בולט זה, התחיל ביום בו נשלח על ידי אביו לבקר את אחיו: "הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ, לֶךְ-נָא רְאֵה אֶת-שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת-שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי, דָּבָר…" (שם 13). יוסף הגיב במילה אחת בודדת –  "הִנֵּנִי". במילה זו ביטא יוסף צייתנות, נכונות ונחישות לבצע את השליחות, למרות הסכנה הצפויה לחיו מן הפגישה עם אחיו, עליהם נאמר: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלוֹם".

האם זוהי ההתחלה של השינוי המתחולל בנפשו של יוסף? האם גמלה בו ההחלטה להשתנות? הסיפור המקראי נתן לנו תשובה, בדרכו, באמצעות תיאור הפגישה של יעקב עם האיש המסתורי: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר: מַה תְּבַקֵּשׁ? " (שם 15). תשובתו של יוסף: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (שם 16). במקום את אחי אנוכי מחפש, מבטאת את רצונו האמתי. המשמעות היא שיוסף לא חיפש את אחיו, אלא ביקש את קרבתם ואת אהבתם. יוסף היה מודע לסכנה המרחפת על ראשו אך היה מוכן לשלם את המחיר, כל עוד יש סיכוי לזכות שוב באמונם ובאהבתם. האיש המסתורי ענה ללא היסוס: "וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה" (שם, 17). האיש לא אמר ׳נסעו מפה׳, אלא ׳מִזֶּה׳. לפי מדרש תנחומא: "הסיעו עצמן מן האחווה". כלומר, אין פניהם של האחים לפיוס, כפי שאכן הוכח בהמשך: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִיכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ: חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ ".

מכאן, ועד מכירתו ועלייתו בדרך מופלאה לכס המלכות במצרים גזר יוסף על עצמו אלם. נעלמו באחת ובפתאומיות התנהגותו המוחצנת, התרברבותו, התנשאותו ורצונו להפגין אותם בגלוי. גם כאשר הנסיבות כפו עליו לפתוח פיו ולהתפאר, וגם כאשר לבו גאה מסיפוק ומאושר, נהג יוסף בענווה ובשקט נפשי בניגוד לאופיו. במקום אותה התפארות ותחושת ׳אני ואפסי עוד׳ בלטו תכונותיו החדשות – איפוק, צניעות והתבטלות, כפי שנראה להלן:

 יוסף נמכר לפוטיפר שר הטבחים, ומיד השתנה מצבו לבלי הכר: " וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו  וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ " (שם לט  4). יוסף, בחור מצליח ויפה תואר, המנהל את משק ביתו של השר המצרי, נחשק מיד על ידי אשת אדוניו: " וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר: שִׁכְבָה עִמִּי " (שם 7). לאחר שהטרידה אותו מאוד, סירב בתוקף להיענות לה: "וַיְמָאֵן, ויֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?" (שם, 9). יוסף העלה שני נימוקים לסירובו להיענות לדרישת אשת אדונו: האחד –  נימוק מוסרי שלא לפגוע באימון המוחלט שהעניק לו אדונו. השני – נימוק דתי שלא לעבור על איסור ניאוף עם אשת איש.

יוסף העדיף שיאשימוהו באונס של אשת אדונו ובלבד שלא לבגוד באמונו, ויותר מזה: שלא לחטוא בניאוף . תגובה זו חרצה למעשה  את דינו למוות, אך באופן בלתי צפוי, הכיר הבעל הנבגד את בוגדנותה של אשתו והאמין  ליוסף דווקא. בעקבות האירוע הרחיק שר הטבחים את יוסף מביתו ומינה אותו למנהל בכיר בבית הסוהר היוקרתי: " מְקוֹם אֲשֶׁר אסורי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים " (שם  20).

שהותו בבית הסוהר על לא עוול בכפו המשיכה להשפיע על התהליך שהתחולל בנפשו. ערני למתרחש סביבו, גילה יוסף כי פניהם של שני אסירים חשובים, שר המשקים ושר האופים, אינם כתמול שלשום. מצב רוחם החמיר לאחר שחלמו בלילה האחרון חלום מוזר. ולשאלתו: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם?" הם ענו לו: "חֲלוֹם חָלַמְנוּ, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ". יוסף הציע להם לספר לו את חלומותיהם: " הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא  לִי " (שם מ 8). יוסף בעל החלומות האמין שיוכל לפתור את חלומותיהם, אך בתשובתו זו הביע  צניעות והתבטלות.  צניעותו והתבטלותו של יוסף הגיעו לשיאן בעמדו לבדו מול המלך של המעצמה הגדולה בעולם הקדום. יוסף הוצג לפני המלך כפותר חלומות, אך כאן, ברגע גורלי זה בו כל אדם אחר היה מוצא לנכון להפגין את יכולתו וכישרונו לעין כל, עמד יוסף והגיב לפנייתו של פרעה, בהתבטלות מוחלטת: " בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה " (שם 16). יוסף הצהיר שלא יוכל לפתור את חלום פרעה, ללא עזרתו של אלוקים.

האם זהו הזמן להדגיש את עליונותו של אלוהים על מלך מצרים הנחשב בעיניו ובעיני נתיניו לאל עליון? האם היה זה מן התבונה להמשיך ולהדגיש עובדה זו שוב: " אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה "? (שם 25) אין ספק, יוסף שם נפשו בכפו והפגין ללא מורא את אמונתו בבורא העולם. לפתע נעלמו דברי הרהב שלו ובמקומם, לפי חז"ל: "שם אלוהים שגור בפיו".

 לפיכך, זכה יוסף בתואר "הצדיק" למרות  אופיו והתנהגותו בעבר. וזאת כדי להדגיש, כי צדיק משמעותו תהליך ולא מצב. צדיק הוא האדם המתמודד מדי יום עם אמונותיו, נטיותיו ותשוקותיו הכמוסות, ומתעלה עליהן. צדיק זה אדם שעבר כמו יוסף ממצב של דברנות ומלשינות, התרברבות והתנשאות, למצב של ענווה וצניעות, חתירה לחברות ואחווה, ותחושה של שליחות ואמונה בבורא העולם.