פרשת "האזינו" היא שירה פיוטית נשגבה המצטיינת בשפע דימויים עזים ומלאה רגש רב ומחשבה מעמיקה. בשירה זו מקופלים סיפור עברו, מהותו וגורלו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה כולה: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא ויש בה לעולם הבא" (ספרי, האזינו).

לאחר שסיים משה לדבר "את כל דברי השירה הזו באוזני העם", פנה ה' אל משה: "עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו… ומות בהר אשר אתה עולה שמה והיאסף אל עמך… כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה" (דברים ל"ב, 51).

משה אכן מת בהר נבו, ונקבר בגיא למרגלות ההר בגבול ארץ היעוד, וזאת זמן מועט בלבד, לפני שהשיג את מושא חלומו. האיש שהוציא את בני ישראל ממצרים לפי מצוות האל באותות ובמופתים, שהיה לעם יותר מנביא, מנהיג, מלך ומצביא. האיש שהיה לעם, דמות אב אוהב ומוכיח העומד לצדו, גם כאשר היה  עליו להתעמת עם בורא העולם – לא זכה לבוא אל הארץ, שכה עמל להנחילה לעם ישראל, וכה ערג אליה. תחנוניו הרבים לא הועילו, והתשובה שקיבל הייתה חד משמעית: "אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה" (דברים ג', 26).

כיצד ניתן להסביר זאת? מדוע לא ניתן לאיש זקן רב פעלים וזכויות זה, לבוא לארץ ולהיקבר בה?

בתורה עצמה מודגש כמה פעמים, וכך אף בפרשה זו, שלא זכה משה לבוא אל הארץ כעונש על חטא מי מריבה: "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל" (שם, ל"ב, 5). המדובר, במשבר חמור שהתרחש בשנה האחרונה לשהותם במדבר, כאשר לא היה מים לשתייה, העם התלונן על כך בצדק, אך כדרכו עשה זאת בקולניות ובהטחת ביטויים חריפים מאוד כנגד משה ואהרון, עד שנאלצו לברוח "מפני הקהל אל אהל מועד" (במדבר כ', 2).

 בהמשך מסופר, שבמקום לדבר אל הסלע כפי שציווה אותו ה', כעס משה והכה את הסלע פעמיים. ואף שניתן לראות בהכאת הסלע במעמד זה, מול כל העם, תגובה רגשית הבאה מתוך כעס מוצדק, ביטאה התנהגות זאת תופעה של איבוד עשתונות וחוסר מנהיגות, ובכך חטא משה, ואיבד את זכותו להיכנס אל הארץ.

 הייתכן שמעידה חד פעמית זו, שגגה שנבעה מתוך סערת רגשות של מנהיג שספג כל ימיו האשמות קנטרניות וביטויי מרי מעם כפוי טובה, היא שמנעה ממשה לבוא אל הארץ?

למרבה הפלא, אכן כן. זוהי הסיבה, אך לא במשמעותה הנראית לעין במבט ראשון, אלא מהיבט נוסף, כפי שנראה להלן.

המחסור הזמני במים במי מריבה, תגובתם הילדותית של בני ישראל, וטיפולו הכעוס של משה בפרשה, חשפו מערכת של יחסי אב ובן, שהתקיימו, בין בני ישראל ומשה. במצב לא תקין זה שרוי היה העם, שנה אחת בלבד לפני כניסתם לארץ.

היעלמותו בעבר של משה, לאחר מעמד הר סיני, לתקופה של ארבעים יום, לצורך הבאת לוחות הברית לעם, הייתה הרת אסון: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב 1). העם נתקף בחרדת נטישה, וביקש דמות חדשה – העגל, שתמלא את החסר.

לפיכך, קשור חטא העגל קשר הדוק ליחסי אב ובן שהתקיימו בין משה לבין עמו, כך גם ניתן לראות את פנייתו של  ה' אל משה: "לך רד כי שיחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים סרו מהר מן הדרך אשר ציוויתים עשו להם עגל מסכה" (שם, 7). עם ישראל הינו העם של משה, ועליו מוטלת האחריות לחטא העגל. משה המודע למצב זה מתרעם על כך: "האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילידתיהו? כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר יא 12).

שלושים ותשע שנים עברו מחטא העגל, ועדיין לא השתנה דבר בכוח עמידתם של בני ישראל במשברים, בגלל דמותו האבהית הכובשת של משה. לכן חטאו של משה במי מריבה, שימש רקע בלבד, לסיבת היעלמותו הפלאית מחויבת המציאות של משה, לצורך שחרור העם מתלות זו, ולמען התפתחותו העצמאית הבריאה.  

משה ידע בבירור כיצד ישפיע מותו על העם, לכן הקדיש את השנה האחרונה במדבר, להכנת העם לקראת הפרידה הבלתי נמנעת: "כי ידעתי כי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציוויתי אתכם… כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם" (דברים ל"ב, 29). לכן ביאר ופירש לכל העם את התורה, כינס את העם לחידוש הברית עם האלוקים, וקרא בפניו את שירת האזינו שהיא תמצית חייו וגורלו בכל הדורות: "למען תהיה השירה הזו לעד לבני ישראל" (שם). בתום כל ההכנות האלו מינה משה את יהושע למחליפו, סמך את שתי ידיו עליו לעיני כל ישראל, ורק אחר כך התפנה לברך את העם לפני מותו.

 כאן, יש לציין את אדישותם המוחלטת כביכול, של בני ישראל אל מול פעולות ההכנה הרבות של המנהיג לקראת פרידתו מהם. פעילותו הנמרצת בקרב העם לקראת מותו הקרב, הבליטה את בדידותו לנוכח בני ישראל שעמדו בדממה. העם שלא חדל לקטר, להתלונן, לבכות ולהשתולל, נתקף לפתע באלם. זוהי כמובן, הרגשה איומה, כי האב החזק שנשא אותם על כתפיו, לא יוכל ל "צאת ולבא", להדריך, להוביל ולהנהיג.

האם עם מותו של משה, יבוא לקיצו כל מפעל חייו?

פעולות הכנה אלו הכינו את העם ליצירת קשר עם הבורא, ללא דמות האב המתווך שמילא משה, ולפיכך, יצירת הקשר הבלתי אמצעי בין העם לאלוהיו חייבה את היעלמותו של משה באופן שזה קרה – ללא קבורה והספדים ממלכתיים, וללא קבר או ציון קבר. האיש אשר עלה "אל הערפל אשר שם האלוהים" העפיל אל פסגת השיא אליה יכול בן אנוש לשאוף, וזכה לסוף ייחודי – זקן מופלג בשנים "שלא כהתה עינו ולא נס ליחו", בשיא חיוניותו ומרצו, ראה את הארץ המובטחת ונקבר על ידי אלוהים בעצמו, כיאה לעבד ה' איש האלוהים.

מפעל חייו האדיר של משה – עם ישראל החופשי מעבדות, עצמאי בארצו, נושא את שם ה' בעולם ומקיים את תורתו – הוא השכר והפרס של איש עניו ונאמן זה.