השבת פרשת דברים נקראת "שבת חזון" על שם הפתיחה של פרק א' בישעיהו, הנקרא בהפטרה של השבת – "חזון ישעיהו בן אמוץ". הפטרה זו היא אחת משלוש הפטרות של פורענות שקבעו חז"ל לקרוא בשבתות החלות בימי בין המיצרים – הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב.

מהו תוכנה של הפטרת "שבת חזון", ומהי הזיקה שלה לפרשת השבוע – דברים?

ראשית יש לציין כי הפטרת חזון עוסקת במצב הקשה של עם ישראל כמאה ועשר שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. עשר שנים בלבד לאחר שהחריבה האימפריה האשורית את מלכות ישראל והגלתה את עשרת השבטים, יצא סנחריב מלך אשור למסע מלחמתי נגד ממלכת יהודה: "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם" (מלכים ב' יח, 13) במסע זה נכבשו כל ערי יהודה, ירושלים הושמה במצור, וממלכת יהודה הייתה במצב נואש, כפי שהיטיב לתאר הנביא ישעיהו: "ארצכם שממה עריכם שרופות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה ושממה כמהפכת זרים" (ישעיהו א', 7) רק ירושלים טרם נכבשה: "ונותרה בת ציון כסוכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה" (שם, 8).

לפני הקרב המכריע של האשורים על ירושלים, הרגיע הנביא ישעיהו את המלך חזקיהו ואת אנשי יהודה: "כה אמר ה' אל מלך אשור לא יבא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה … וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי" (מלכים ב' יט, 32-34). נבואתו של ישעיהו אכן התקיימה, וירושלים ניצלה בעקבות נס גדול: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים" (שם, 35).

 אכן, ירושלים ניצלה הפעם, ומלכות יהודה גם פרחה והתחזקה, אך הגורמים להידרדרות המצב לא הוסרו, ואף הוחמרו. כאמור, כמאה ועשר שנים מאוחר יותר כבשו הבבלים את יהודה וירושלים, שרפו את בית המקדש והגלו את העם לבבל. מה היו הגורמים לכך?

הנביא ישעיהו תיאר את המצב הדתי, המוסרי והחברתי בדורו: "הוי גוי חוטא עם כבד עוון זרע מרעים בנים משחיתים עזבו את ה' ניאצו את קדוש ישראל נזורו אחור" (ישעיהו א', 4). במבט ראשון נראה שהחטא העיקרי המודגש כאן הוא עזיבת ה' ואי קיום מצוותיו, אולם בעיון מעמיק יותר ניתן לראות כי הנביא חושף לפנינו התנהגות מעוותת. בני העם מתאמצים למלא את רצון האל – מרבים להתפלל ולהקריב קרבנות לה' ולחגוג את חגי ומועדי ישראל בדבקות וברוב עם בבית המקדש. אך עם השתדלותם המופגנת לעבוד את ה' באמצעות הפולחן הדתי, הם זנחו את המצוות שבין האדם לחברו.

 על כך זועק הנביא: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אלים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (שם, 11). אם כן, האל אינו חפץ בפולחן הדתי בלבד כתחליף לקיום מצוות ה' בתחום שבין האדם לחברו, ולכן מדגיש הנביא: "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו" (שם, 15). הנביא מציין שהדרך לקרבת ה' ולקיום מצוותיו חייבת להיות באמצעות קיומן של החובות בתחום החסד, הצדקה והמשפט: "רחצו היזכו הסירו רוע מעלליכם חדלו הרע לימדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום דינו אלמנה" (שם, 17).

להפטרה יש קשר ענייני וזיקה לשונית לפרשת "דברים", וכן למגילת איכה המהווה קינה שקונן הנביא ירמיהו לאחר חורבן יהודה ובית המקדש הראשון. מילת התמיהה "איכה" נאמרה על ידי שלושת הנביאים- משה, ישעיהו וירמיהו, בנסיבות ובמועדים שונים. על הקשר ביניהם עמד המדרש בפתיחה למגילת איכה: "משה ראה את ישראל בכבודם ובשלוותם ואמר: ׳איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם' (דברים א, 12). ישעיהו ראה אותם בפחזותם ואמר:  ׳איכה היתה לזונה קריה נאמנה צדק ילין בה ועתה מרצחים׳, ירמיהו ראה אותם בניוולם ואמר: 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם'".

לפיכך, מצביעה המילה "איכה", החוזרת ונשנית בפי הנביאים, על תהליך של הידרדרות העם, החל מן המצב המיטבי בתקופתו של משה "המתלונן" שאינו יכול לטפל לבדו בכל העניינים החשובים של העם, עד לתקופתו של ישעיהו, שמונה מאות שנים אחר כך, המתלונן על בוגדנותם ועל אי מוסריותם של בני דורו, וכלה במצב החמור בתקופת ירמיהו, שעליו קונן הנביא את הקינה המרה על חורבן העם והמקדש.

הקשר הנוסף בין ההפטרה לפרשת השבוע הוא קשר תוכני וענייני. משה מדגיש את הצורך בהקמת מערכת משפטית שתפעל על פי רצון ה' כבר בנאומו הראשון, הפותח את ספר דברים: "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, 16). לכן, דבריו של הנביא ישעיהו בהפטרת השבוע אינם אלא הד להנחיותיו של משה בפרשת השבוע: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים, כספך היה לסיגים סבאך מהול במים, שריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם" (שם, 21). לפי זה, תיאר ישעיהו את בני דורו כחברה מושחתת שאין בה לא דין ולא דיין: "כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו", ולפיכך אין לה זכות קיום.

חזונו של ישעיהו לגאולה שלמה הוא השבת מערכת המשפט והצדק לישראל ולירושלים. במערכת שיפוטית זו ישולבו זה בזה החוקים שבין האדם לאלוהיו והתביעות המוסריות שבין האדם לחברו: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (שם, 26-27).