בספר דברים שלושה נאומים מרכזיים של משה. נאומים אלו נאמרו לכל ישראל בשנת הארבעים ליציאת מצרים, עד לפטירתו של משה. בנאומים אלו סוקר משה את כל אשר ארע לבני ישראל בנדודיהם במדבר, וחוזר על רוב מצוות התורה המחייבות את כלל ישראל. דברי משה נאמרו בלשון עממית ופשוטה, וכללו דברי תוכחה לעם על התנהגותו כפוית הטובה. דברי אזהרה שנועדו למנוע התנהגות שלילית כזאת בעתיד, וצרור צווים והוראות לקראת כניסתם של בני ישראל לארץ.

לכן נקרא ספר דברים "משנה תורה", על היותו מעין חזרה של התורה ובעיקר בגלל היותו משנה, מבחינת חשיבותו, לארבעת הספרים שקדמו לו. המצווה הראשונה שנאמרה כבר בפתח נאומו הראשון של משה, החוזרת ונשנית בכל ספר דברים, היא ההוראה להקים מערכת משפט: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם" (דברים א', 13). משה הגדיר את תפקיד השופטים: "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (שם, 16).

מהו תפקידה של מערכת המשפט בישראל? במה היא שונה ממערכת המשפט הכללית, ומהו המסר המעשי שניתן ללמוד מפרשה זו לימינו?

 ראשית, יש להדגיש את המקור האלוהי של משפט התורה הנוהג בישראל: "כי המשפט לאלוהים הוא" (שם, 17), זאת בניגוד למשפט הכללי שמקורו בשכל וביושר האנושי.  לכן, החוקה בישראל פותחת ב: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ה', 6).

 רק לאחר פתיחה זו, המציינת את המקור האלוהי של החוקה, מופיעים הצווים והדברות. מכאן נובעים גם הבדלים נוספים, ההבדל הבולט במיוחד מתייחס לממד המוסרי במשפט התורה, ואינו קיים במשפט הכללי. המשפט האנושי מבוסס על היסוד החברתי ועניינו הוא סידור חיי החברה האנושית באופן שלא יפגע אדם אחד בשני, וכל מגמתו היא קביעת הגבולות בין "שלי" לבין "שלך". משפט התורה, לעומת זאת, לא מסתפק בהגנה על האדם מפני זולתו, אלא קובע גם מהי חובת האדם לזולתו. הציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא הבסיס עליו מושתתים כל החוקים שבין אדם לחברו. החובה להיטיב עם החבר, לדאוג לו ולעזור לו במעשי חסד וצדקה הינן תביעות מוסריות גבוהות המשמשות כנורמות משפטיות מחייבות לא פחות מציוויים כמו "לא תרצח" ו"שמור את יום השבת לקדשו".

לפיכך, הצדק לפי משפט התורה אינו רק צורך אלא בעיקר ערך. הוא אינו חוק המבטא הכרח, אלא הוא המטרה אליה שואפים וכמהים להגיע. לכן התורה מדגישה: "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך" (דברים ט"ז, 21).

בניית חברה צודקת על בסיס שאיפה לצדק ועשייתו, היא המטרה והתנאי לחיים ולקיום ממושך בארץ ישראל. אי קיומה של מערכת הצדק טומנת בחובה את הגורמים להתפוררות וחורבן החברה.

לא בכדי קוראים את פרשת דברים סמוך לצום תשעה באב, היום המציין את חורבן המקדשים ומלכות ישראל בכל הזמנים. קיומה של מערכת משפט השואפת לעשיית צדק הוא הבסיס לקיומה של חברה, והיעדרה הוא הסיבה לחורבנה. היטיב לבטא זאת הנביא ישעיהו בהפטרת השבוע: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיהו א', 21). ישעיהו מתאר את הריקבון והשחיתות שפשו בחברה, וגם הפעם מן ההיבט המשפטי: "שריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם" (שם, 23).

עתידה של חברה תלוי אם כן בקיומה של מערכת משפט העושה צדק. על פי משפט התורה, הנהגת עם וציבור מיוסדת על שני עקרונות מרכזיים:

האחד, קיומה של מערכת משפט צדק לקיום שלטון תקין,

 והשני – הציות לחוקי השלטון כבסיס הכרחי לחיי הפרט והכלל בחברה מתוקנת. כפי שהדגיש הנביא משה: "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים א', 16). לפי סנהדרין ח', א': "אזהרה לציבור שתהא אימת הדיין עליהם ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור". לפי זה, על הציבור לציית לחוק ובמקביל על השופט להקשיב ולגלות הבנה ורגישות לרגשות הפרט והציבור.

לכן, חזון נביאי ישראל לגאולה שלמה לאחר החורבן הוא השבת מערכת המשפט והצדק בה משולבים זה בזה החוקים והתביעות המוסריות: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א', 26-27).