המן, מזונם הפלאי של בני ישראל בתקופת המדבר, הוא אחד הנושאים המרתקים בפרשת "בְּשַׁלַּח". המן ניתן לבני ישראל כמענה לתלונתם הראשונה במדבר, חודש אחד בלבד לאחר האירוע המרשים של יציאת מצרים. נראה כי הדרישה של העם למזון בתחילת המסע אל תוך המדבר הייתה מוצדקת. המזון הוא הצורך הבסיסי הקיומי שעל כל הנהגה לספק, ולכן זכתה דרישה זו להתייחסות חיובית: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ " (שמות טז 4). העם לא רק יזכה לאספקת מזון קבועה ויום יומית, אלא גם יקבל זאת ישירות בדרך נס מן השמים. מה שלא מובן ודורש הסבר הוא הנימוק שנותן ה' למתן המן: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" (שם). מהו הניסיון שהתנסו בני ישראל באכילת המן, ומהי משמעותו לתקופת המדבר ולדורות?

 ראשית יש להדגיש כי דרישת העם למזון במדבר לוותה ברמיזות ובאזכורים המעידים על הרהורי חרטה וגעגועים לארץ מצרים: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב (שם 3). לא מדובר אם כן, בתלונה תמימה על חוסר מזון, אלא על יותר מכך. בתחילת מסעם במדבר, בדרכם לחיי חירות וחופש, נזכרים בני ישראל במראה האימפריה המצרית השבעה והמפותחת, ומדחיקים את חיי העבדות, ההשפלה, העינויים ורצח הילדים. במבט לאחור הצטיירה מצרים באור חיובי, כארץ השפע והאפשרויות הבלתי מוגבלות. לפיכך נראה כי המן נועד לפתור בעיה חמורה יותר מאשר סיפוק מזון לתקופה מוגבלת. נראה שעם הרואה בחיוב את תקופת שעבודו, אינו בשל עדיין לגאולה, אף שנעשה חופשי במובן הפיזי הגופני. המן נועד למלא תפקיד חינוכי – לסלק את העיוות בהשקפת עולמם של יוצאי מצרים, ולשחרר את העם מהשפעת התרבות המצרית.

לעומת התרבות האלילית המצרית, המבוססת על אגירת מזון, פער מעמדי, עבדות ואי שוויון, מבטאת הופעת המן את שבירת האי שוויון: אין אגירת מזון, אין פער מעמדי, אין מציאות של עבדות. חברה המתקיימת מאכילת מן חייבת להיות שוויונית, כפי שנראה להלן:

 "זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה': לִקְטוּ מִמֶּנּוּ, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ , עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ, תִּקָּחוּ" (שם 16), על כל אחד מישראל להתגבר על יצר החמדנות  והרכושנות שלו, ולאסוף לביתו רק את כמות המן הדרושה בדיוק, למספר הנפשות במשפחתו. אך אם בכל זאת ניסה מישהו לנצל את המצב לאגירת מן מעל הכמות הדרושה, לצרכיו האמתיים, גילה לאכזבתו, שלמעשה נשארו בידיו בפועל, בדיוק אותה הכמות הדרושה: "וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר  אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ" (שם 18). לא ניתן  גם לשמור את הכמות המותרת שנאספה, אפילו לא, עד למחרת בבוקר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם:  אִישׁ, אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (שם, 19). לכן, אם היו כאלה, חסרי אמונה ובטחון  שהתחכמו ובכל זאת ניסו לאגור, באה המציאות וטפחה על פניהם: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ " (שם 20). כמות המן שנאגרה נרקבה, התמלאה בתולעים, ולא הייתה ראויה לאכילה .

וכך, באמצעות אכילת המן במדבר, נקבעו והופנמו כמה מעקרונות היסוד של האמונה היהודית. שהרי, תקופת המדבר , מהווה תקופת ביניים המקשרת בין תקופת השעבוד במצרים, לבין תקופת הכיבוש וההתנחלות בארץ המובטחת. בתקופה זו חייבים היו בני ישראל לבנות חברה שוויונית המבוססת על מתן הזדמנויות שוות לכל אחד, וזאת לקראת הכניסה לארץ, בה לא יזכו עוד לאוכל מן השמים, אותו דגן שמימי שהספיק להם במשך ארבעים שנה.

עם תום נדודי בני ישראל במדבר, נפסקה ירידת המן: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם, אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן, אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן " (שם 35). תפקידו של המן הסתיים אפוא, עם הגעתם של דור המדבר לגבול הארץ המובטחת. שבה יושתתו חייהם על יוזמה, עבודה ותחרות. וזאת, משום ששאיפת התורה לצדק ושוויון חברתי אינה שוללת את הרכוש ואת היוזמה הפרטית, אלא רק את התוצאות השליליות הנובעות מהם – נישול החלשים וגידול הפער המעמדי עד ליצירת חברה מקוטבת של אדונים ומשרתים, כדוגמת האימפריה המצרית. לכן, ניתנו לבני ישראל חוקים מיוחדים שנועדו למתן את השוויון שנוצר עם קיומם של חיי עבודה, יוזמה ורכוש פרטי. חוקים אלה הם השמיטה והיובל, וכל המצוות התלויות בארץ, שמטרתן לסייע לאוכלוסיות החלשות – לגר, ליתום ולאלמנה.

 לפיכך נראה, שהניסיון שהתנסו בני ישראל באכילת המן היה בכך שנאלצו לחיות בציפייה מתמדת ובתלות מוחלטת בה': " ׳דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ׳ מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה רבי אליעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר – הרי זה מחוסר אמונה, שנאמר ׳למען אנסינו הילך בתורתי אם לא׳ " (מכילתא, שמות טז).

תלות זו, המבוססת על אמונה מוחלטת בבורא העולם, היא הבסיס והעיקרון לכל המצוות התלויות בארץ: " כִּי לִי הָאָרֶץ,  כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה 23). עיקרון זה קובע כי לשום אדם אין קניין בארץ לצמיתות, ומהווה את הבסיס לקיום של חברה המושתתת על צדק ושוויון חברתי.