פרשת "במדבר" עוסקת בתיאור הסדר והארגון המופתי של בני ישראל בתקופת המדבר: "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם " (במדבר א' 52) דווקא בימים אלה, שבין יום העצמאות לבין יום ירושלים, שבהם אנו מניפים את דגלנו ברמה, ניזכר בציווי של משה לבני ישראל: "אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ב' 2). מהו דגל זה? מה היה תפקידו בתקופת המדבר, ומה משמעותו בימינו?

ראשית יש להדגיש מנקודת מבטם של בני ישראל, את הניגוד שבין בית העבדים במצרים, לבין המדבר הנרחב שדרכו עברו בדרכם לארץ המובטחת. בני ישראל מצאו את עצמם לפתע, בתוך חופש עצום, מרחבים אדירים, ואזור פראי ללא גבולות וחוקים. בתוך האין-סוף הזה  של שמים וארץ, השקט היה מוחשי, לא היה סדר יום לא היה רכוש, ולא היה אדון ונוגש.

 במציאות זאת, יכול אדם להיעלם ולהיטמע, ועל כן יש לעשות סדר, לקבוע חוקים וכללים ולגבש את המחנה. פרשני המקרא נחלקו בפירוש ה"דגל" בפרשתנו. רש"י רואה בו סימן היכר בלבד: "כל דגל יהיה לו אות, מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו" (שם). לפי זה, ארגון העם למחנות ולשבטים מחייב נשיאת דגלים עם סמלים וצבעים שונים שיהוו סימני היכר לצורך ההתארגנות.

 אברבנאל מוסיף שהדגל שימש אמצעי להכנת העם למלחמה המתוכננת לכיבוש הארץ. לעומתם, מפרש שד"ל (שמואל דוד לוצאטו) שהדגל מקביל למחנה, אך נבדל ממנו בכך שאנשיו קבועים במסגרת ארגונית נוקשה ומחייבת, לעומת המחנה המהווה מסגרת ארעית לאנשים שהזדמנו באופן מקרי. לפי זה, ניתן להבין את משמעות הציווי  "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ", כשלב חשוב בהכנת בני ישראל לקראת חיים של חירות. בני ישראל אמנם יצאו מעבדות לחירות, ובשל כך זכו לחירות אישית המקנה זכויות רבות: הזכות לקניין פרטי וחופש העיסוק, ובעלות על הזמן ועל הכישרון. אך מאחר שלא ניתן לממש זכויות אלו ללא קיומה של חברה מאורגנת ומסודרת על פי חוק, שהכול שווים בפניו, נדרש העם לחיות במסגרת מחייבת של חוקים שיאפשרו את מימושן של זכויות הפרט. הדגל מסמל את הסדר החברתי ואת המסגרת המחייבת של החברה המגובשת החדשה. רק מאוחר יותר הפך הביטוי "דגל" לשם נרדף לסימן המתנוסס ברוח, לנס הנישא בגאון, לדגל המוביל את נושאיו אל מטרתם.

ארגונו המופלא של עם ישראל במדבר סביב אוהל מועד, וקבלת התורה במדבר דווקא, יש להם משמעות מיוחדת –  על פי המדרש: "מה מדבר הפקר לכול, אף דברי תורה מופקרים לכל מי שירצה" – אין עבודת ה' וקיומה מותנים בישיבה בארץ ישראל. התורה ניתנה לאדם באשר הוא אדם, ואף שארץ ישראל נקבעה כמסגרת לקיומו של עם ישראל, אין תוקפה של התורה וקיומה מותנים בישיבה על אדמתה. משום כך שרד עם ישראל במשך אלפי שנות גלות ללא ארץ מכורה.

 העם היהודי בכל תפוצות הגולה דבק בתורת ה' גם בהיותו "במדבר העמים", אך  כאשר התחיל לשוב אל ארצו, ביקש לעצמו דגל.

כיצד מתקשר הדגל שמסופר עליו בפרשה, לדגל הלאומי של מדינת ישראל?

הדגל הלאומי הוא פרי המצאה של יהודים רבים בזמנים שונים שלא ידעו זה על זה, אך הסכימו למרבה הפלא לאותו רעיון –  דגל לבן עם שני פסים כחולים שביניהם מגן דוד כחול. צורת המגן דוד בנויה משני משולשים שווי צלעות המונחים זה על זה במהופך. צורה גיאומטרית זו יוצרת דמות של כוכב בעל ששה קודקודים. צורה זו הופיעה כבר בתרבויות המזרח הרחוק לפני אלפי שנים כעיטור וכסמל הדוחה כוחות מזיקים, אך במאות השנים האחרונות הפכה לסמל יהודי מובהק. סמל זה הופיע במספר בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל בתקופת הבית השני ואחריה. כמו כן, הופיע סמל המגן דוד בין הסמלים היהודיים המובהקים בתקופה ההלניסטית.

בנבואת ישעיהו (יא, 2-1), מתאר הנביא את דמותו של המלך האידיאלי: " וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי  וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה, וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת ה' ". על פי המסורת היהודית היה זה המלך דוד שניחן בתכונות אלו, ועל כן מיוחס לו סמל זה ונקרא על שמו – "מגן דוד". מושג זה מופיע אף בברכה הרביעית של ההפטרה, המסתיימת ב "ברוך אתה ה' מגן דוד".

מסורת נוספת מציינת שהמקור לצורת המגן דוד מצויה בחתימתו של המלך דוד. האות ד' בכתב העברי העתיק דומה למשולש, ועל כן חתם דוד את שמו בכתב העברי העתיק, בשני משולשים זה בתוך זה, לציון שמו.

כאשר ארגן הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897, התברר לו שאין לתנועה הציונית דגל. דוד וולפסון מספר בזיכרונותיו: "השאלה הקטנה והקשה שהתעוררה הייתה, באיזה דגל נקשט את בית הקונגרס? אין לנו דגל! ומחשבה נצנצה במוחי, והרי יש לנו דגל וצבע כחול ולבן לו – הטלית, בה מתעטפים לתפילה יום יום בחול ובשבת. יהי נא דגלנו לבן עם פסי תכלת לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן ותכלת ולצייר בו מגן דוד. כך נברא דגלנו הלאומי". מאוחר יותר, ענדו היהודים תחת השלטון הנאצי את הטלאי הצהוב, כאות המבדיל אותם מיתר העמים, ובכך נקבע בתודעה העולמית הזיהוי של המגן דוד כמבטא את הלאומיות היהודית.

לאחר הקמת המדינה, אישרה מועצת העם הזמנית את החלטת ועדת הסמל והדגל, וכך הפך המגן דוד לסמל לאומי ונקבע על דגל המדינה.

כך נסגר המעגל – עם ישראל, שחנה על דגלו סביב אוהל מועד מתוך אהבה ודבקות בה', כפי שמתואר בשיר השירים: " וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה " (ב' 3), נושא שוב את דגלו אל ארץ מולדתו ומקיים בה את המשולש האמתי – תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.