הפרשה האחרונה בספר ויקרא מפרטת את הגמול, השכר והעונש, על קיום או אי קיום חוקי ה' ותורתו. התורה מציינת בשלל צבעים את ברכת הטובה שתצמח מקיום הברית עם ה', ואת קללת הרעה שתפגע בבני ישראל אם יפרו ברית זו. מדובר בעניינים קיומיים, גשמיים וחומריים: שלום וביטחון, כלכלה ופוריות הארץ המיועדים לאומה: "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" (ויקרא כ"ו, 3), או ישללו ממנה: "אם לא תשמעו ולא תעשו את כל המצוות האלה" (שם, 14).

הייתכן שיהיה הגמול למקיימי מצוות ה' ותורתו, בתחום החומר והגשמיות בלבד? מדוע לא הוזכר אף לא ייעוד רוחני אחד? ויותר מזה, האין בעובדה זו כדי לשלול קיומו של גמול אחר בתחום הרוח והנפש (כמו הישארות הנפש, תחיית המתים וחיי העולם הבא)?

בשאלות אלה דנו והתחבטו מפרשי המקרא והוגי היהדות. הם הציגו את השאלה בניסוחים שונים: "למה היו ייעודי התורה ושכרה כולם דברים גשמיים … ולא ייעדה בשלמות הנפש ושכר הנשמה אחר המוות באשר הוא סוף האדם והצלחתו האמיתית?" (אברבנאל  שם) וכן: "למה לא נזכר בתורה הייעוד הרוחני בפרוש כמו שנזכרו הייעודים הגשמיים?" (יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר צל"ט).

כיצד, אם כן, ניתן להסביר זאת?    

רבי יוסף אלבו מבחין בין גמולים ליחיד לבין גמולים לכלל האומה. לדעתו, רק היחיד מקבל גמולים רוחניים כמו הישארות הנפש, תחיית המתים והעולם הבא, וזאת לפי מעשיו ושלמותו הרוחנית בלבד. לעומת זאת, הגמולים לאומה ולמדינה, ניתנים בתחום החומרי והגשמי בלבד, וזאת על פי מעשיהם של רוב אישי האומה: "ועל כן הוא מבואר שהייעודים הכוללים לאומה בכללותה ראוי שיהיו גשמיים בהכרח וזהו באשר המדינה או האומה רובה צדיקים תמלט מן הגלות, הרעב והדבר… לפי שהטובות או הרעות הנגזרות על האומות הן נגזרות לפי רובן…" (יוסף אלבו, שם) ולכן. מאחר והפרשה שלנו עוסקת  בגמולים של שכר ועונש – בברכות ובקללות לאומה בכללה ולא בגמולים ליחידים, לכן לא מוזכרים בפרשה ייעודים רוחניים, אלא ייעודים גשמיים המיועדים לאומה בכללה שתהיה מושרשת במולדתה ובניה יהיו מאושרים ובטוחים: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד…" (ויקרא כ"ו  3).

רבי יצחק עראמה בפירושו לתורה, נותן הסבר נוסף: לדעתו, יש בברכות שפורטו בפרשה, גם גמולים וייעודים רוחניים, כפי שהתורה מבטיחה: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם, וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (שם11-12) ברור, שזהו גמול רוחני: "ואיך יוכלו הטוענים להתעלם מראות חיזוק הדיבוק האלוהי הזה וההצלחה הרוחנית המצויה לאישי אומתנו בעודנו בעולם הזה הנפסד… כל שכן שיהיה זה אחר ההפרדה מן החומר" (עראמה, שם).

לפי זה, מבטיחה התורה שכר רוחני למקיימיה כבר בעולם הזה, גמולים רוחניים, כמו: הישארות הנפש וחיים של דבקות רוחנית בה' , וזאת בנוסף לגמולים בתחום הגשמי – שלום וביטחון ושפע כלכלי. כך יקרה בעולם הזה – קל וחומר לאחר המוות, בעולם הבא.

הרמב"ם מדגיש כעובדה שהשכר למקיימי תורת ה' הוא חיי העולם הבא, כמו שכתוב: "למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים, כ"ב, 7). מדוע אם כן, מוזכרים בפרשת בחוקותיי גמולים גשמיים בלבד? מציין הרמב"ם, כי הייעודים הגשמיים, הם ממשיים: "כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצוות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן ובזמן שאנו עוברים עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות ואף על פי כן אין אותן הטובות הן סוף מתן שכרן של מצוות ולא אותן הרעות הן סוף הנקמה שנוקמים מעובר על כל המצוות" (הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ט', הלכה א').

לפי זה, כל הגמולים הגשמיים ניתנים לצדיק כאמצעי בעולם הזה כדי שיגיע לשלמות רוחנית ודבקות בה', ששכרה האמיתי והסופי – בחיי העולם הבא. ולהיפך, לרשע ניתנים העונשים הגשמיים בעולם הזה, אך אין זה גמול סופי. העונש האמתי לרשע הוא כריתת הנפש: "הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה" (במדבר ט"ו, 31). לפיכך תהיה המשמעות של הברכות והקללות הגשמיים בפרשתנו – שאם בנ"י יקיימו את מצוות ה' בשמחה, ישפיע ה' עליהם הברכות וירחיק מעליהם את הקללות: "עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא… ונמצאתם זוכים לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא" (שם). ההיפך יהיה אפוא גורלו של הרשע אשר במעשיו יאבד את שני העולמות, את חיי העולם הזה ואת האפשרות לזכות בחיי העולם הבא.