פרשת בהר עוסקת בהרחבה במצוות שמיטה ויובל. מצוות אלו כה חשובות עד כי העונש על אי קיומן חמור ביותר – חורבן הארץ והגליית העם: "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹותִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָייְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹותֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹויְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹותֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹותֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ " (ויקרא כ"ו, 33-35).

מה מתחייב מקיום מצוות אלו? מה משמעותן? ומדוע כה חמור עונשן?

ראשית, יש לציין את החיובים של מצוות אלו. השמיטה היא השנה השביעית בלוח הזמנים החקלאי והיא נקראת כך, משום ששנה זו משמיטה (מבטלת) חובות והתחייבויות מסוימות – אסור לאדם לעבד את שדותיו בשנה השביעית: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לה'  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" (שם כ"ה, 4) לפי זה, על האדם להפקיר את היבול ואת התוצרת החקלאית לטובת הנצרכים – "וְהָיְיתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ." (שם 6). על פי חוקי השמיטה, בטלים כל החובות הכספיים: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִיטָּה וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִיטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ,  לֹא יגֹּושׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִיטָּה לה' " (דברים ט"ו, 2) ועל המלווה להימנע מלחץ ומאיומים כדי לגבות את כספו.

שנת היובל נקראת כך על שום שמכריזים עליה בהעברת קול שופר הנקרא קרן היובל. שנה זו היא שנת החמישים החותמת שבע שמיטות והיא משמשת כתאריך קובע, ציר תקופתי, לחמישים שנים של פעילות כלכלית, חברתית ולאומית.

בשנת היובל חוזרים כל החיים לראשיתם ולקדמותם. אנשים שאבדו את חירותם משתחררים ואחוזות שנמכרו חוזרות לבעליהן: "וְקִידַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִישִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזוָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁובוּ" (ויקרא כ"ה 10). הדרישה מן האדם לחדול מעבודת האדמה במשך שנה תמימה, ולוותר על כל התוצרת החקלאית לטובת החלשים בחברה, יסודה בתפישה היסודית של התורה כי יש בורא  לעולם והוא הבעלים האמתיים על הכול. התורה מבטיחה למקיימי מצוות אלו: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ  וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹישׁ הַשָּׁנִים." (שם 20). לפי זה יברך ה' את יבולי השדה בשנה השישית, כך שפרנסתו של החקלאי לא תקופח אף שחדל מעבודת האדמה במשך שנה תמימה. האמונה והידיעה שיהיה מה לאכול בשנה השביעית ללא עבודת אדמה, מחייבת ביטחון עצום באלוהים. אמונה זו נמשכת לאורך שש השנים ומתגלה במחזוריות זו שבע שמיטות עד לשנת היובל המביאה ביטחון ואמונה אלה לשיאן.

השמיטה והיובל פועלות בעוצמה רבה וביתר שאת גם במישור החברתי. הפקרת יבול השדות ועצי הפרי וביטול החובות הכספיים בכל שנה שביעית מבטאים תכונות של נדיבות, עין טובה וחסד, התורמים לשוויון החברתי. השלמת תהליך השוויון מושגת בשנת היובל בה חוזר המצב לקדמותו. השבת הקרקעות ובתי החצרים לבעליהם הראשונים מבטלת למעשה את המכירה של הקרקע ומעמידה אותה על חכירה בלבד. מחירו של בית או שדה נקבע לפי מרחק הזמן עד שנת היובל, כדי למנוע את נישולם של בני המשפחה לצמיתות מאדמתם.

לפיכך, מובן כי השמיטה והיובל הן שיטות על-כלכליות וחברתיות הבאות למנוע את פגעי השיטות הכלכליות שהתפתחו בעולם בתקופות מאוחרות. בשאיפתה לצדק ולשוויון חברתי, לא שללה התורה את הרכוש ואת היוזמה הפרטית, אלא את התוצאות השליליות הנובעות מהם – נישולם של החלשים וגידול הפער המעמדי עד ליצירת חברה מקוטבת של אדונים ומשרתים. לכן מכריזה התורה על ציר זמן של חמישים שנים שבהן באים לידי ביטוי הכישרון והיוזמה הפרטית. בתקופת זמן זו אפשר, והגיוני, שייווצרו פערים חברתיים וכלכליים, שאותם יש לתקן מדי שבע שנים בשנת השמיטה. בתום מחזור של שבע שמיטות, באה שנת היובל ומחזירה את כל החברה לנקודת הפתיחה המקורית. למסע תחרותי חדש שבו באים לידי ביטוי הדאגה לזולת והאחריות לאוכלוסיות החלשות. רק כך, באמצעות מערכת של איזונים כלכליים וחברתיים, נמנע הקיטוב החברתי והפער המעמדי.

כאמור, קיום מצוות אלו מחייב אמונה וביטחון עצום בבורא העולם אשר הוא הבעלים האמתי של הארץ, וכל אשר בה – "וְהָאָרֶץ לֹא תִימָּכֵר לִצְמִיתֻות כִּי לִי הָאָרֶץ  כִּי ֵגרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם  עִמָּדִי " (שם 23)

ההקבלה לשבת בראשית נועדה להזכיר את בריאת העולם בשישה ימים ולהטמיע נימה רוחנית לחיי החברה, הנדרשת להתגבר על אהבת הבצע ועל חמדת הממון. עתה מובן מדוע כה חמור עונשן של מצוות אלו, בהיותן מבטאות יותר מכל מצווה, את ההשקפה ואת התפישה האמונית, של התורה כולה בתחום שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אי קיומן של מצוות אלה שולל מן העם את הזכות לחיות ולהתיישב בארץ שאותה נתן אלוהים לבני ישראל, על מנת שיקיימו בה את תורתו. זיקה זו בין קיום מצוות אלו לבין זכות הישיבה בארץ מודגשת כבר בפתיחה למצוות: "כִּי תָבֹואוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹותֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה' " (שם 2).