בפרשת בהעלותך מסופר על התלונה הראשונה של בני ישראל במדבר, תלונה הפותחת סדרה ארוכה של תלונות חוזרות ונשנות: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה' " (במדבר י"א, 1). מדובר בתלונות קנטרניות המבטאות נרגנות לשמה: "זָכַרְנוּ, אֶת הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם: אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים, וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל בִּלְתִּי, אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם 5). עם ישראל שכח את עבודת הפרך, ההשפלה, העינויים והשלכת הילדים ליאור, ובמרחק של מעט למעלה משנה מיציאת מצריים צפים ועולים בזיכרון העם המראות והריחות של המאכלים שאכלו שם.

 הייתכן שזה רציני? האומנם מתלוננים כאן בני ישראל על התפריט היומי של המאכלים שלהם במדבר? השאלה עולה ביתר שאת לנוכח העובדה שזהו מסעם הראשון במדבר לאחר פחות משנה ממעמד הר סיני, בו עברו חוויה בלתי נשכחת של קבלת התורה. כיצד ניתן להסביר זאת?

חז"ל התחבטו בשאלה זו ומסקנתם חד משמעית – מדובר כאן בתלונה מהותית ומשמעותית: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה',דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שם י', 33). אמר רבי חייא בר חנינא ש"סרו מאחורי ה'" (מסכת שבת קט"ז). אם כן, לא מדובר במסע רגלי בלבד של הליכה מהר סיני אל המדבר אלא בהתנתקות ממה שמסמל ומייצג הר ה': "בורחים מהר סיני מפני שעשו שם שנה פחות אחד עשר יום, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה ליסע משם הלכו מהלך שלושה ימים כתינוק שיוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו" (מדרש על בהעלותך).

לחיזוק גישה זו מפרש הספרי: "כמתאוננים" – אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה לפרוש מאחורי המקום" (ספרי פ"ה, י"א).

לפי זה, התלונה על היעדר דגים, בצלים ושומים אינה אלא תואנה לחוסר שביעות רצון ואכזבה עמוקה. השהייה הממושכת ליד הר סיני לצורך לימוד מצוות וחוקים חדשים מדי יום התישה את בני ישראל. המשטר הקפדני של חנייה על פי סדר המחנות והישיבה למטרת לימודים על פי תכנית, כנהוג בבית הספר, גרמה להם לתסכול.

ואמנם, היציאה ממצריים העניקה חירות משעבודם של המצרים, אך בפועל הטילה עליהם חובות ואחריות כבדים לא פחות. לכן, משעה שניתן להם האות לצאת למסע הראשון, נשאו רגליהם וברחו הרחק מהר סיני, כתלמיד הבורח מבית הספר. מסתבר אפוא כי לא לחירות כזאת ציפו לאחר יציאתם ממצרים.

דעה ממוקדת יותר באשר למהות התלונה נמצאת במדרשים ובמאמרי חז"ל. הריב על הבשר והדגים מצביע על תסיסה שמטרתה לערער על חוקי האישות שהתקבלו לאחר היציאה ממצרים, בזמן השהייה סמוך להר סיני: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ" (שם י"א, 10). רש"י מסביר: "למשפחותיו"- על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם".

 לפיכך מתלונן העם על כך שנאסרו עליהם קשרי הנישואין עם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, שהיו מותרים בעת ששהו במצרים ועתה, לקראת קבלת התורה במעמד הר סיני נאסרו. הפרישה וההתנתקות מקשרי החיתון, ויחסי האישות עם קרובי המשפחה, יצרו מתח, כעס רב מאוד וקרע עמוק במשפחות רבות. דבר שגרם למריבות וסכסוכים בתוך המשפחה.

הראשונים שיצאו למאבק בחוקים אלו היו האספסוף, הם הגויים שיצאו עם בני ישראל ממצריים במטרה להשתלב ולהיות חלק מעם ה', להם במיוחד גרמו איסורים אלו להתמרמרות רבה: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?" (שם 4). התנגדותם של הערב רב להגבלת התאווה והמתירנות המינית, סחפה אפוא גם את בני ישראל שהצטרפו למחאה במסווה של תאווה לבשר.

נראה אם כך שחז"ל העמיקו לראות ללבם של בני ישראל שיצאו לא מזמן מעבדות לחירות. חז"ל ראו בדבריהם, העוסקים בבשר, דגים, בצלים ושומים, מאוויים נסתרים ושאיפות כמוסות שלא היה בהם הכוח לרסנם: "עם יציאת ישראל מעבדות לחירות הוטל עליהם שעבוד אחר, קשה ונורא הוד- הוטל עליהם עול תורה ומצוות, הלא הוא ריסון בחיי הפרט ובחיי הכלל, בחיי המשפחה וביחסי שכנים, בימי עבודה ובימי מנוחה, בענייני מאכל ומשתה ובענייני כסות ולבוש, והעיקר – בענייני מין, נדרש מהם ריסון של יצרי המין וכל העול הזה היקר למי שקבלו מרצון… עול זה של חירות מעיק ומיצר" (נחמה ליבוביץ', על פרשות השבוע).

לפי זה נראה כי ארוכה הדרך לחירות ורצופה משברים רבים. עם ישראל אינו מוכן עדיין לגאולה מבחינה נפשית וזקוק לחינוך ולהדרכה. משימה זו מתבצעת בתקופת המדבר, בשעות החנייה וההליכה שדרכם מתגבש עם ישראל ונעשה מוכשר לחיות כעם חופשי בארצו. המשברים, על כל חריפותם וכאבם, אינם מורידים מערכו של הדור, אדרבא, הם מעידים על חשיבותו.