המקור למצוות ספירת העומר מצוי בפרשת "אמור": "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כג, 15-16). לפי זה יש לקיים את מצוות ספירת העומר.

עיון בספרי ההלכה מלמד, כי בפרק הזמן שבין מוצאי יום טוב ראשון של פסח (ט"ו בניסן) לבין ערב חג השבועות (ה' בסיוון), על כל אדם מישראל לברך לאחר תפילת ערבית, ברכה על ספירת העומר, ולציין בפיו בקול את מספר הימים הכולל המתאים לאותו ערב, וכן את מספר השבועות המלאים, ומספר הימים שנספרו באותו שבוע. לדוגמא, "היום תשעה ועשרים יום שהם ארבעה שבועות ויום אחד לעומר".

 מה טעמה של מצווה זו, מהו המסר הרעיוני שלה, ומה משמעותה בימינו?

ראשית יש להדגיש, כי ספירת העומר מחברת למעשה את שני האירועים המעצבים, המרכזיים בחיי עם ישראל – יציאת מצרים ומעמד הר סיני. באירוע הראשון השתחרר העם רק מן העבדות, וזכה בחירות גופנית בלבד. אך באירוע השני זכה העם להגשים את המטרה העיקרית של היציאה ממצרים – לחירות רוחנית ולגאולה אמתית, כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי ה' אל משה בתחילת שליחותו: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" (שמות ג, 12).

בהתאם לכך, קבלת התורה הינה העיקר והיא הסיבה לכך שנגאלו ישראל ממצרים: "ומפני כן … נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול של היום הנכבד, הנכסף, ללבנו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות" (ספר החינוך, מצווה ש"ו). לפיכך ימי הספירה הם למעשה ימים של הכנה והתכוננות למתן תורה. בני ישראל שיצאו ממצרים לאחר מאות שנים של שעבוד, סבל והשפלה, נשמו לפתע במלוא ריאותיהם חירות וחופש, אך בעוד ששיכרון החופש ממלא את כל ישותם, יש מי שמזכיר להם כי אף שהחופש מעבדות הושג – רחוקה עדיין הדרך לחירות והמטרה טרם הושגה. יש לצעוד צעד ועוד צעד באיטיות ובהתמדה במשך שבעה שבועות תמימים, ולעלות בהדרגה לרמה הגבוהה המתאימה לקבלת התורה. בשלב גבוה זה יגיע העם לרמתו המוסרית והרוחנית העליונה.

ימי הספירה הם גשר וקשר בין שני החגים פסח ושבועות, ומטרתם לאחד את הגאולה הגשמית עם הגאולה הרוחנית. התהליך שבו עובר העם מן השלב הבסיסי, הראשוני, אל השלב הרוחני העליון, מלווה בטקס הנפת העומר, העשוי משעורים, בתחילת הספירה, ובהקרבת המנחה החדשה, העשויה מחיטים, בחג השבועות, בתום הספירה. בכך בחרה התורה לבטא את תהליך ההתעלות שחל באדם במהלך ימי הספירה, לקראת מעמד קבלת התורה. שכן נחשבת השעורה כמאכל בהמה, ואילו החיטה נחשבת כמאכל מוערך הראוי לבני אדם, לפי זה נחשב אדם מישראל לאחר יציאת מצרים, בתחילת הספירה כבהמה חופשית ומשוחררת, ורק לאחר התעלותו בשלבים בימי הספירה לקראת מתן תורה זוכה הוא למעמד של אדם בן חורין המקבל עליו מערכת של נורמות וחוקים .

משום כך לא נקבע תאריך מדויק בתורה לחג השבועות, ואף לא נקבע לו השם המוכר לנו כ"חג השבועות". התורה אף אינה מציינת את הזיקה של חג השבועות למועד קבלת התורה במעמד הר סיני. כך גם לא קבעה התורה מצוות סמליות להמחשת זיכרונות למעמד הר סיני, כמו אכילת המצות בחג הפסח, והישיבה בסוכה בחג הסוכות. הסיבה לכך היא: "לפי שלא היו ישראל אז ראויים לחכמת התורה עד שיטהרו ויקדשו עצמם מכל טומאות מצרים שיצאו משם, כמו שאמר: ׳כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת׳" [אבות ג, ט] ועל כן הייתה הטהרה במספר שבעה שבועות ויום החמישים שהם מספרים קדושים כעניין שבת, שמיטה ויובל, ולפי שביום החמישים נגמרה הטהרה … קבע ה' יתברך אותו יום חמישים לחג השבועות" (מהרש"א, עבודה זרה, ג, ע"א).

 לפי זה, שמו של חג "השבועות" נקבע לזכר ספירת השבועות ששימשו הכנה לקראת קבלת התורה. בכך הדגישה התורה את הרעיון המרכזי, שלא קיום המצווה הוא הקובע את חשיבותה, אלא דווקא התהליך, ההכנה וההתכוננות לקיום המצווה. לכן לא קבעה התורה מועד מדויק לקבלת התורה, משום שהתורה ניתנה במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, ולא רק במעמד הר סיני שבו נתנו עשרת הדברות.

במהלך ימי ספירת העומר יש הנוהגים מנהגי אבלות: לא מתחתנים, לא לובשים בגד חדש, לא מסתפרים ולא מתגלחים. יש המקיימים את מנהגי האבלות עד ל"ג בעומר (הספרדים), ויש המקיימים אותם עד חג השבועות (האשכנזים), חוץ מימי חג ומועד. מהו המקור לענייני האבלות בימי הספירה?

בעקבות אסונות שאירעו לעם היהודי בימי הספירה :

א. מרד בר כוכבא שהתרחש בשנים 132-135 לספירה, כ- 60 שנה לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי הרומאים, ובמהלכו נהרגו מאות אלפים מישראל. הרומאים, שנחלו תבוסה בראשית המרד, התאוששו, גייסו את כוחותיהם מרחבי האימפריה הרומית, ודיכאו את המרד באכזריות. הם הרגו את תלמידי רבי עקיבא, שהיו הכוח המניע העיקרי של המרד, בהשראתו של רבם- רבי עקיבא. לפי המסורת, נהרגו כ- 24 אלף תלמידים בימי הספירה, ורק בל"ג בעומר פסק ההרג והותרו לקבורה. התוצאות הנוראיות של המרד שמו קץ לעצמאות ישראל עד לחידושה בימינו.

ב. מסע הצלב הראשון באשכנז בשנת 1096, במהלכו פגעו הנוצרים הצלבנים היהודים והשמידו קהילות רבות בגרמניה ובצרפת. על פי עדויות מן התקופה, התרחשו פרעות אלו מחודש אייר ועד חג השבועות. נראה כי אירועים אלה השפיעו מאוד על התפתחות דיני האבלות בימי ספירת העומר בקהילות אשכנז.

לפיכך, כמה נפלא שבימי הספירה שהשאירו את רישומם הנורא לדורות באסונות שאירעו לעם ישראל בהם, דווקא בהם, אירעו האירועים המסעירים והחשובים ביותר לתקומת עם ישראל – יום העצמאות ויום ירושלים.