בפרשת אמור, בין שפע החוקים והמצוות של חגי ישראל: פסח, שבועות, ראש השנה, כיפור וסוכות, בולט בבדידותו פסוק אחד בעניין מתנות עניים: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוהיכם" (ויקרא כ"ג, 22)

מדובר בשתיים מחמש המתנות שהצטוו בני ישראל לתת לעניים בשעה שהם אוספים את תוצרתם החקלאית מן השדה:

 בפאה – פינה בחלקת האדמה, שהחקלאי נמנע מלקצור את היבול המצוי בה, והיא מושארת לעניים.

ולקט – השיבולים הנושרות מן האלומות במהלך האיסוף בשדה ומושארות במקום בשביל העניים, שיוכלו לבוא וללקטן.

יתר המתנות הן:

שכחה – עומרים שנשכחו בשדה שאין לאסוף אותם אלא להשאירם לטובת העניים.

עוללות- אשכולות קטנים שלא נבצרו בעת הבציר, בגלל שכחה, או שהבשילו אחרי הבציר, שיש להשאירם לעניים.

מעשרות – הפרשה של עשירית מהיבול. המעשרות ניתנו לעניים וללוִיים על בסיס קבוע.

 כאמור, מקומה של מצווה זו בתוך פרשת המועדים תמוה ביותר, גם משום שמצווה זו כבר נאמרה ביתר פירוט ובניסוח כמעט זהה בויקרא י"ט, 19: "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוהיכם".

מה המשמעות של מצוות מתנות העניים ומה הסיבה לחזרה על מצווה זו במסגרת המועדים שבפרשת אמור?

ראשית יש לציין כי לפי השקפת התורה, אלוהים הוא הבעלים על הארץ וכל אשר בה. מעמדם של בני האנוש החיים בה הוא לפיכך של גרים ותושבים באופן זמני בלבד: "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (שם, כ"ה, 23). הצלחת היבולים, תנובת השדה, וגידול בעלי החיים מותנים באופן בלעדי בברכת ה'. על כן, על האדם לתת חלק ממה שהעניק לו האל לסיוע לקבוצות העניות בחברה – ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

מטרת מצווה זו היא להחדיר בלב האדם את ההכרה שלא משלו הוא נדרש לתת, אלא ממה שהעניק לו האל בחסדו. על פי ספר החינוך ישנה מטרה נוספת לקיום מצווה זו והיא להקנות לבני ישראל מידות טובות: "שיהיו מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו ממנה האביונים, יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונפש רעה וגם רעה תבואהו".  לפיכך מטרת קיום המצוות לפתח באדם את הרגישות והאחריות לגורל העניים הסובלים ממחסור ומהעדר תומך ומגן.

בסופה של המצווה בא הביטוי "אני ה' אלוהיכם" כדי לתת תוקף למצווה זו ולציין שמי שאינו מקיים את המצווה, אף שאינו עובר עבירה פלילית ואינו נשפט בבית דין אזרחי, עליו להיות מודע לכך שאלוהים רואה ויודע, ולפיכך יש דין ויש דיין.

לחזרה זו של התורה על מצוות מתנות לעניים בתוך פרשת המועדים, סמוך לחג השבועות ולמצוות העומר, יש הסבר פסיכולוגי: "וטעם להזכיר פעם שנית בעבור כי חג השבועות בכורי קציר חטים, הזהיר שלא תשכח מה שציוויתים לעשות בימים ההם" (אבן עזרא, שם). דווקא בעת הקציר המלווה בשמחה ובהתלהבות לאחר מתח וציפייה כמאמר השיר: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" (תהלים קכ"ו, 7), עלול האיכר לאסוף את היבול לעצמו ולשכוח את חובותיו כלפי הזולת, אם מתוך שכחה ואם מתוך גאווה בבחינת "וישמן ישורון ויבעט" (דברים ל"ב, 15). על כן מזכירה התורה שוב בעיתוי זה את החובה לקיים מצווה זו.

רש"י מעלה סיבה מעניינת לחזרה זו: "ללמדך שכל הנותן לקט, שכחה ופאה כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו" (ויקרא כ"ג, 23). בשעה שכל העם מקיים את מצוות החגים בשמחה, בתפילה ובהקרבת קורבנות במקדש, יש להזכיר שוב את מתנות העניים שעלולות להישכח באווירה גדולה זו של התרוממות הרוח ודבקות בה'. מטרת החזרה להדגיש כי העזרה לזולת שקולה וחשובה כמו בנית המקדש והקרבת קורבנות ולכן אין די בהתמקדות במצוות שבין אדם למקום, בימי חג, בכדי לכפר על ההתעלמות מצרכי העניים.

מכל הנאמר בעניין זה נראה בברור כי מתנות העניים מקנות לאדם את מידת החסד, היא מידתו של בורא העולם אשר קבע את מטרת העולם ותכליתו להתנהל ולהתקיים על פי מידת החסד: "עולם חסד יבנה".

מידת החסד מונצחת בבריאה בעצם המבנה שלה וקיומה. היא טבועה ביצר הפריון וההולדה רב העוצמה, המביא צאצאים לעולם, ובהמשך בחוש האימהות והאבהות המבטיחים גידול מסור ואוהב של העוללים. תכלית הבריאה היא אפוא רצון הבורא להטיב עם  ברואיו, ולהטמיע בהם את תכונת עשיית החסד בינם לבין עצמם, ובעיקר לעניים שבהם.