פרשת אחרי מות עוסקת בהרחבה בחוקים ובסייגים המסדירים את חיי האישות והנישואין של בני ישראל. כדי להנהיגם בדרך לחיי קדושה ולהרחיקם ממנהגי הפריצות של העמים השכנים: " כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ, וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ " (ויקרא י"ח, 3).

במסגרת חוקים אלה מפרטת התורה את איסורי העריות. איסורים אלה מלווים בהזהרות חוזרות ונשנות ובעונשים חמורים לפרט ולעם:

 לפרט –  "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת, מִקֶּרֶב עַמָּם" (שם, 29).

לעם: " וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם " (שם, 28).

לפי זה העונש לעם הינו גלות ולכן נשאלת השאלה מדוע כה החמירה התורה באיסורי עריות? מה מסוכן כל כך במגע של קרבה ונישואין בין קרובי משפחה?

מסתבר שהאיסורים האלה היו כל כך מוזרים ולא מובנים עד כי "זכו" להתנגדות קשה מאוד מצד העם: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ" (במדבר יא, 10), על פי המדרש: "מלמד שהיה אדם נושא את אחותו ואחות אביו ואחות אמו ובשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות היו מצטערים" (ספרי פסקא צ', י"א).

 לפנינו, אם כן, מציאות בה קרובי משפחה היו הבסיס העיקרי בהרכב של התא המשפחתי. היה זה אך טבעי שבני משפחה יבואו במגע זה עם זו ויתחתנו זה בזו. כך היה במצרים ובכנען ולמעשה בכל ארצות הקדם. אברהם הציג את שרה: "וְגַם אָמְנָה, אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ, לֹא בַת אִמִּי, וַתְּהִי לִי, לְאִשָּׁה " (בראשית כ', 12). יעקוב נשא שתי אחיות – רחל ולאה; ועמרם, אביו של משה מנהיג העם, נשא לאישה את דודתו יוכבד (אמו של משה).

נראה, שאיסורי העריות לאחר מתן תורה גרמו לקרע מכאיב במשפחות רבות, בהן היו בני משפחה רבים, נשואים זה לזה, כפי שזה בא לידי ביטוי ש" הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ". משפחות רבות הצטופפו ליד פתחי ביתם (האוהל), ובכו יחדו, על שנאלצו  להיפרד מיקיריהן. נראה שעניין זה גרם להתמרמרות רבה כלפי הנהגת העם.

התורה לא הסבירה את הנימוק לאיסורי עריות, אלא הגדירה אותם כ"חוקים ומשפטים" – היינו גזרות מלך שהעובר עליהן עושה מעשה תועבה, מטמא את עצמו ואת הארץ. בכל זאת, שלא באופן ישיר, נתנה התורה יותר מרמז להבנת האיסורים הללו:

 "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם  אֲנִי, ה'" (ויקרא י"ח, 5).  לפי זה על האדם לציית לחוקים אלו משום היותם רצון הבורא, אך בנוסף ניתן להבין מן הפסוק, כי בחוקים אלו יש תועלת מרובה, בכך שיש בקיומם כדי להאריך את חיי האדם ולהעניק לו חיים שלויים ובריאים.

יחסי קרבה בין קרובי משפחה הם הסיבה העיקרית לחיכוכים ולמריבות בתוך המשפחה: "כי הקנאה יותר עצומה בקרובים ובקרובות מזולתם ותהיה הקטטה ביניהם תמיד .. ואף על זאת היתה מריבה וקנאה בבית יעקב משתי האחיות" (יוסף אבן ספיר בפירושו לויקרא).

דעה אחרת רואה באיסורי העריות מתכון בדוק לגיבוש המשפחה ומכאן לגיבוש העם לאומה מאוחדת: "ואמנם העריות אשר הן שאר בשר אסורות בעבור הצלחת הבית ותיקון המידות והצלחת המדינה, כי לקיחת האם ואשת האב ואחות האב ואשת אחי האב הוא דבר המתנגד לכבוד אב ואם והזלזול בכבוד אב ואם גורם לקלקול המידות והפסד הנהגת הבית" (שד"ל בפירושו לספר ויקרא). בהמשך, הסביר שד"ל את הסכנה הצפויה לעם: "שאם היתה מותרת האחות היו רוב בני האדם נושאים את אחותם והיתה כל משפחה עם בפני עצמו ולא היו משפחות מתחתנות ומתערבבות זו בזו ולא היתה האומה לעם אחד" (שם).

בשעה שיצאו בני ישראל ממצרים גבר הצורך בחיזוק התא המשפחתי כגורם מאחד ומגבש בתהליך של הפיכת משפחת יעקב לעם אחד. יחד עם איסורי העריות השומרים על היחידה המשפחתית ומעניקים לה תנאים לחיי שלום ורעות, אהבה ואחווה, ניתנו לבני ישראל מצוות המביאות לידי ביטוי את השימוש במשפחה כגורם מאחד שבאמצעותו מוסרים אבות לבנים את מורשתם הרוחנית. התורה מציידת את האבות והבנים בצרור הנחיות לשמירה וחיזוק המשפחה: "והגדת לבנך"; "ושננתם לבניך"; "ולמדתם את בניכם "; "והודעתם לבניך ולבני בניך"; "שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך". הנחיות אלו הן התנאי היסודי לקיומו הבטוח של העם.

חג הפסח, על שפע מצוותיו, סדריו וסמליו, מהווה את אחד האמצעים המעשיים לחיזוק התא המשפחתי, ובאמצעותו את גיבוש העם. התכנסות המשפחה המורחבת לזבח משפחתי משותף, בו נשמרים כללי הטקס והסדר בניצוח אבי המשפחה מלכדת את בני המשפחה.

קריאת ההגדה, שבמרכזה הסיפור הלאומי המופלא של יציאת מצרים, מוסיפה את המימד הלאומי של המעמד. שתית ארבעת כוסות הגאולה בהסבה על ידי כל בני המשפחה על ארבעת בניה השונים זה מזה, אך המשלימים זה את זה,  משלימים את התהליך של התגבשות המשפחה לעם, ובונים את יסודות העם לחטיבה לאומית מאוחדת.

שתף: שתף בפייסבוק שתף בוואצאפ שתף במייל